שער יפו, ירושלים
חשבתי לרגע שהוא יעוף ביחד איתן, אבל הוא נותר לעמוד שם גם אחרי שהיונים שהאכיל המשיכו לכיכר אחרת. התעצבתי קלות על שנותר כך לבדו, אבל אז אמרתי לעצמי שלפעמים לעוף זה דווקא לעצור לרגע. לשחרר ולתת לדברים לחלוף… להתכנס לתוך עצמך ולחפש את המקום הזה שהוא אתה או מה שאתה אוהב בעצמך. להתחבר למשהו שלא שמת לב אליו עד עכשיו, שהיה רדום ושקט ופתאום מתחיל לצמוח. כן, דווקא אחרי שכולם כבר עפו להם. ואז לקחת את המחשבות והרגשות שלך למקום חדש ולא ידוע. ואם אתה מצליח להתרומם קצת מהמקום הרגיל והמוכר באמצע כיכר ירושלמית קפואה, כשהחומות מושכות אותך בחזרה למטה, כנראה שאתה בר מזל.
… ואני עפתי איתך אל מחוזות של מעבר לחומות המצוי והנדרש אל כמה התבוננות פנימה . … מן החומר אל הרוח. …כמה נכון וחשוב. אהבתי. תודה, מירוש, על האפשרות לרחף מעט, מעבר לאותיות המקלדת ורשימת הקניות השבועית.
בכיף. מקווה שתמשיכי לרחף כמה זמן שתרצי ולנחות בבטחה.