בלי בושה

with no shame

צעדת המופקרות חיפה, יולי 2021

איזה זכרונות יש לכם מגיל ההתבגרות? זיכרון אחד שלי לוקח אותי לגיל 15 בערך. אני נוסעת באוטובוס למרכז העיר כשגבר מתיישב לשמאלי. הוא קורא עיתון כך שדפיו נפרשים על רגליו ומאחר שאינו טורח לקפלו, הם פולשים לתחומי ומכסים את רגלי השמאלית, זו שקרובה אליו. זה לא נוח לי, אבל איני מעיזה להעיר לו ובטח שאיני צופה את הבאות. אחרי כמה דקות נסיעה, אני חשה ביד שזוחלת על רגלי מתחת לעיתון. לרגע איני מבינה מה קורה, ואז נופל האסימון. אני קמה ומאחר שהאוטובוס מלא, אני עומדת עד שהאוטובוס מגיע לתחנה בה עלי לרדת. לא הערתי לו, גם לא סיפרתי על כך מעולם לאיש. למרות שהחוויה הותירה בי תחושת גועל, הבושה היתה גדולה ממנה.

אתמול, 40 שנה אחרי, השתתפתי בצעדת המופקרות בחיפה. למרות שהגיל הממוצע של המשתתפים היה סביב העשרים, חלקם הגדול כבר הספיק לחוות ניצול מיני, אונס ופגיעה מינית כלשהי. יותר מזה, אף אחד מהם, לפחות אלה אתם שוחחתי,  לא התלונן על כך. דנה, לימפ, תהילה ואחרים כבר הפנימו את המציאות הכואבת שבה היוצרות מתהפכות, ובמהרה הקרבן הופך להיות האשם, זה שהתנהגותו המופקרת הובילה לאונס, ואילו הפוגע מסתובב חופשי. הם לא רוצים להיות חלק מהאג'נדה הזו. מעדיפים להמשיך בחייהם או כמו שסיפרה לי דנה "אני למדתי מזה והתחזקתי" ובאותה נשימה הוסיפה "וכל יום אני נלחמת על חיי". השאלה היא למה בכלל החיים אמורים להיחוות כמלחמה. אולי כי בנוסף לחוויה שעברה, היא טרנסג'נדרית. אתם מבינים? בעוד העולם של רובנו נחלק לנשים וגברים, ישנם אנשים שגופם, אותו בית שהעניק להם הבורא או הטבע (תבחרו מה שמתאים לכם) בהיוולדם, צר מלהכיל את מי שהם. וגם כשנפשם כבר לומדת להכילם, החברה ומערכות המשפט עדיין מסרבות.

אחותו של אסף נפטרה בשנתה כתוצאה מהתקף אפילפסיה. עד אז, לאחר שנאנסה באכזריות במשך 12 שעות,  המחלה לא נתנה את אותותיה. האדם שאנס אותה מסתובב היום חופשי. המצוקה והסטרס מהם סבלה לאחר האונס עוררו את הגן הרדום בגופה. על השלט שאסף נושא כתוב "מאמינה לך". גם הוא, כמו רבים, למד שלעיתים קרובות מערכת המשפט נוטה חסד לפוגעים, בעוד האשמה נופלת על הנערה ה"מופקרת" שמסתובבת "חצי ערומה". "היא הרי מבקשת את זה" יאמרו אלה שדעתם אינה נוחה מן ה"פריצות".

הם באו למחות ולספר את הסיפור שלהם, לדבר על הפוסט טראומה, על ההתמודדות. "פוסט טראומה לא עוברת. צריך ללמוד לחיות אתה", אומרת תהילה בקול רועד שבוקע מהרמקול.

"זה לא קל לקום כל בוקר אל הגוף הזה שיש עליו סימנים" אומרת מישהי אחרת.

"יש לי יותר חברים וחברות שהותקפו מינית משיעורי חינוך מיני" אומרת נערה בת 15. "שיעורי חינוך מיני זה יותר מלשים קונדום על מלפפון" היא מוסיפה.

אני מקשיבה להן ומעריצה את אומץ ליבן. מקווה שפתיחותן ונכונותן לשתף ירעידו את אמות הסיפים. שמשהו מזה יחלחל לחדרי החקירות, לאולמות המשפט ובעיקר לחברה שבה אנו חיים, שעדיין שופטת נשים על פי מראן ולבושן. אותה חברה שמתקשה לקבל מיניות שאינה עונה להגדרות המקובלות, ששיעורי החינוך המיני בבתי הספר שלה לא עודכנו מזה שנים ושאינה מענישה בחומרה ומחנכת את הפוגעים. אני מקשיבה להן ומקווה שיבוא יום בו אף אחת לא תתבייש לספר ולשתף, כי היא יודעת ששיש מי שיקשיב לה ושהאשמה אינה בה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.