Category Archives: בלוג

יוגה והנרטיב הישראלי (חלק ב')

חלק גדול מתנוחות היוגה מושתת על דינמיקה של צמיחה. למרות שלמי שמסתכל מבחוץ יש תחושה של משהו סטטי, גם בגוף, בדומה לעץ, מתרחשת פעילות שבמהלכה נוצר מגע חזק עם הקרקע. כשהתחלתי לתרגל יוגה, לא הבנתי איך זה עובד אבל עם הזמן נפל לי האסימון. זה מתחיל מהדמיון. השורשים ששלחתי דרך …

יוגה והנרטיב הישראלי (חלק א)

אחת הסיבות שהתמכרתי ליוגה כבר מזמן היא הכוח שמצוי בתרגול התנוחות השונות, כוח שמניע להכות שורשים אל האדמה ולצמוח למעלה כמו עץ. זהו אחד העקרונות של פעילות הגוף נפש המופלאה הזו, שבזכותה גופי מרגיש אחרי כל שיעור כאילו שאפתי לקרבי בלון חמצן. כמו העץ, כשאנחנו מחוברים היטב לאדמה, יש לנו …

פעם בשנה

פעם בשנה אני פוגשת אותה אחרת. לא עם דלי ומגב בקניון, גם לא מעל דפי העיתון. לא שקופה, אלא לבושה לבן, משדרת איזו גאוות יחידה. מתגודדת ביחד עם חברותיה, מדברת בשפתן ושפת גופן אומרת "אני אמיתית ואני כאן". כן. יש יום אחד בשנה בו היא מוקפת חברות ובנות משפחה, יודעת …

פעם היינו

היו שם 8 שולחנות ו-16 ספסלי פורמייקה שחוקים. כל אחד תפס לו שולחן. גם אני. השמשיה כבר שכחה מתי הגיעה לשם ולמה, התכנסה למצב חסכוני ועשתה עצמה שהיא לא מכירה בכלל את הטורקי. היא התקפלה לתוך זכרונות הקיץ ואם רק התקרבת אליה, אפשר היה לשמוע את הצירים חורקים מבפנים, מתווכחים …

השראה צרפתית

על המזח בחוף מציצים משוטטת דמות כפופה. מרחוק היא משתלבת בתנועת הגלים, נראית כאילו הרוח מניעה אותה מכאן לשם וחזרה, כמו שקיות הניילון שפזורות מסביבה. מקרוב מתגלה אדם כבן 50. מספיק להסתכל עליו רגע כדי להבין שהוא לא מכאן. כמו כל אלה שמגיעים מעבר לים, יש בו משהו נטול דאגה. …

מה בין לחנות בתל אביב ולעוף על השלום?

אחרי שטחנתי את כל האפשרויות במשך יומיים, מצאתי עצמי תועה ברחובות תל אביב בניסיון נואש להחנות את הרכב. כל מכונית חונה שאורותיה דלקו, הציתה בי תקווה שהתפוגגה במהרה כשאורותיה כבו והנהג או הנהגת יצאו מן הרכב במצב קטטוני. העובדה שעשו את הבלתי אפשרי והצליחו לחנות בעיר הצפופה הזו בערב שבו …

בפנים או בחוץ? זו השאלה

כשאתה ילד, חדר דחוס באנשים שנעים במעגל עם חבילה גדולה ונוצצת ביד יכול להיות הכל. אפילו המערה הסודית של חסמבה. העובדה שהם ממשיכים לנוע במשך חצי שעה באותו כיוון בלי להתבלבל, רק מעידה על חוסר היצירתיות שלהם. מישהו קבע שצריך לנוע נגד כיוון השעון, וכולם אחריו. העובדה שכולם מזיעים ונתקלים …

מזרון על גג סכך לוהט

כשהבנתי מה נדרש על מנת שסוכה תיחשב כשרה, אמרתי לעצמי בפעם המי יודע כמה שאין על היהדות בכניסה לקטנות. או כמו שאבא שלי נוהג לומר "מתעסקים בשטויות". מסתבר שלבנות סוכה כמו שצריך זה עניין למהדרין. אלא שהדיוטה כמוני, שמשוטטת עם מצלמה ורואה סוכה שמזרון כעור שרוע על גגה ממלמלת לעצמה: …

לא על החומוס לבדו

השעה היתה קצת אחרי שש. כולם התפזרו, לא שהיו הרבה. רק כמה עשרות. השמש שקעה מעבר לגבעה ורק בחור אחד המשיך לשבת על הגדר. נראה היה כאילו הוא ממתין למשהו… או מישהו. הוא נראה מכונס ושקוע בתוך עצמו, מביט לאיזו נקודה רחוקה. מבטו העצוב וישיבתו הכפופה סיפרו את מה שהתרחש …

ללמוד מהרי הגעש

בשבוע האחרון ניסיתי לעכל, ללא הצלחה. ניסיתי להבין אבל ככל שקראתי יותר, הרגשתי יותר אבודה. קמתי כל בוקר עם תחושה שחלמתי משהו רע. מול עיני הופיעו שוב ושוב פניה ופניו. גם בלילה, לפני השינה שמיאנה לבוא. השיחה הגיעה בדיוק לפני שבוע ממכר משותף. השעה היתה 11 ומשהו בלילה. "אחות של …

שאלות מיותרות

הוא נולד לתוך זה. ככה לפחות הסביר לי. אף פעם לא חשב שאפשר לעשות משהו אחר. הוא העביר כאן את ילדותו, עזר להורים, למד את העבודה עוד לפני שידע לקרוא ולכתוב. הוא התבגר כאן, בילה פה את נעוריו, הפך לאיש וירש את העסק. תמיד היה מוקף תרנגולות. לא, זה בכלל …

קלקיליה, אל תתפשטי

במבט ראשון חשתי חמלה. על הלבוש המסורבל והבד העבה, על השרוול הארוך, על כך שאינן יכולות ליהנות מהים. במבט שני הן היו שקועות כל כולן בחווייה כי לא כל יום מגיעים מקלקיליה לאולגה, גם אם מדובר רק בחצי שעה נסיעה. הן הביאו אתן את האופנה המקומית, את מה שמוכר, את …

בזכות סימני השאלה

  בוקר ה-17.9 תפס אותי לא מוכנה. בפעם הראשונה בחיי הסתכלתי על עצמי וחשתי בושה. אני, שתמיד ידעתי למי להצביע, שדעותי המוצקות התגבשו לאורך זמן, מתוך ידע, קריאה, דיונים מרתקים עם חברים וקצת משעממים עם עצמי שלא לדבר על כמה וויכוחים חסרי תוחלת עם שכנים, אני לא יודעת מה לשים. …

טרנספר נוסח אמריקה

לפני שנה הגעתי למסקנה שבגילי המופלג הגיע זמן לעשות כל מיני דברים שלא עשיתי כשהייתי צעירה. למשל, להסתלק מהשטח (הקיץ הישראלי או עונת המלפפונים, מה שתבחרו) לחודשיים, להפסיק לבשל בשישי בקביעות, להתעלם מהרעיון שתמיד צריך להיות אוכל במקרר, לפתוח דלתות חדשות ולדעת ששום אסון לא יקרה אם אגלה שטעיתי. וכך …

רפאל

כשתל אביב מדברת גאווה, משהו מתפוצץ לך בפנים. בניגוד לירושלים, אחותה הצנועה, כאן הכל נמכר באריזה מבריקה. החיוכים ההוליוודיים הופכים כל אחד לשחקן פוטנציאלי, סטאר ליום אחד. הצבעוניות שמטפטפת מכל עבר מתחילה להרגיש דביקה, בעיקר כשהשמש יוצאת מאחורי העננים ונדמה שגם היא חלק מהשואו, מה גם שאגלי זיעה ראשונים מתחילים …

לא לפחד ממורכבות

גילוי שהופך למורכבות בגיל 16 מצא עצמו אביאל (שם בדוי), אז תלמיד בישיבה תיכונית, מול הגילוי שישנה את חייו. גילוי מביך ומסובך בחברה שבה חי. הוא הבין שהוא נמשך לבנים. היום הוא מכנה זאת מורכבות. מורכבות שאתה למד להתמודד ושהופכת אותו למי שהוא היום. במשך כל כיתה י' חי חיים …

זוגיות בנוסח התקווה

החמסין שהתעלק עלינו פעם שלישית מתחילת הקיץ, והעובדה שהמזגן שלי בחר לשבוק דווקא ביום הכי חם בשנה לקחו אותי לפוסט שנכתב לפני 3 שנים בדיוק, אחרי יום מיוזע בשכונת התקווה. קיץ 2016 בשכונת התקווה חם ומיוזע. החיים מתניידים בעצלתיים ומה שמשתקף במראה מקומית מזכיר קצת את מה שהיינו פעם מזמן …

זה לא אותו אויר

בעוד עיני צורבות, בעיניהם המוארות משמחה משתקפת אש האמונה. בעוד לי נדמה שנקלעתי לתוך כבשן ענק, הם מדלגים במרץ ממדורה למדורה. כשאני מרגישה שלא נותר פה חמצן לרפואה, הם נושמים עמוק ומוסיפים עוד קרש לבערה. ואין פה ישיבה מסביב למדורה כמו פעם בתנועה, אבל יש איזה ריקוד או שניים והרבה …

עשן בעינינו

אחת לשנה מתכסים הפארקים בארץ בענן עשן שבתוכו מסתובבים מבוגרים אחוזי דיבוק, משדלים ילדים לאכול בעוד אלה עסוקים בענייניהם ומתחננים על נפשם שיניחו להם. אחת לשנה אנחנו מתעקשים לנשום ריח בשר חרוך ומאיצי שריפה עד שעינינו דומעות,  בטוחים שאין דרך טובה מזו לשמוח ולחגוג. אחת לשנה מתמלאת כל חלקת דשא …

ביחד ולגמרי לחוד

להיות שייכת ועדיין שונה לראות אחרת את מה שאיש לא ראה. לפרש אותה בדרך לגמרי שונה למרות ששנינו מסתכלים על אותה מפה.   לשכב במיטה ערה עם נדודי שינה כשקול המואזין נישא, מתגנב כמו חתול מעבר לגבעות. מאיים או ערב להפליא הוא נשמע תלוי מה נתנו היום בחדשות.   לחיות …

בית זה מקום לנוע

יום השואה לקח אותי הפעם לשיתוף פעולה שקיימתי לפני שנים עם אשה יקרה ומיוחדת בשם חפצי שועלי וארגון "עמך", שיתוף פעולה שהוליד פרוייקט צילום וראיונות עם ניצולי שואה. הפרוייקט הוביל לתערוכה, "בנעלי בית" שמה, והנה קטע ממה שאמרתי בפתיחה: "העבודה אתכם הביאה אותי לחשוב מחדש על המושג "בית". המפגשים עם …

טיול פסח לגלקסיה האבודה (חלק ב')

אחרי שהאינג'ינר קיבל את מה שרצה, העניין שלו באנטומיה של הגו'ק ירד פלאים. בעוד אני דבקה ברעיון שעל החלקים לחזור למקומם המקורי, הוא מסמן לי בביטול ידיים שהכל בסדר, תוחב לידי מסמך כתוב בערבית ומסמן לי להתגלגל למבנה המתפרק שמאחוריו. המסע מחדר לחדר נמשך לנצח ובסופו מתגבשת התובנה, שכל מטרתו …

טיול פסח לגלקסיה האבודה (חלק א')

הייתי בת 18 כשהחזרנו את סיני למצרים. את הטיול השנתי של השמינית אני זוכרת, כנראה, בזכות זה. ישבנו במפרץ נעמה, התמסטלנו מהיופי ובכינו על מה שכבר לא יהיה שלנו לעד. שנים חלפו ולא חזרתי למקום ההוא. אולי כי פחדתי, אולי כי לא רציתי להצטער שוב על מה שאבד. כן, יש …

נוף ילדות בכרם התימנים

מכירים את הסיפורים על הבובות בחדר הילדים שמתעוררות לחיים בלילה? ואז מסתבר שהן לא תמימות כמו שהן נראות? כשעברתי ליד הבית הזה בכרם התימנים קצת נעלבתי בשבילן. היתה לי תחושה שמישהו החליט להעניש אותן על החגיגה של הלילה הקודם. ואז, כמו תמיד, אחרי שאנחנו גומרים להיעלב ולכעוס, נגלתה לי המנגינה …

מי זה אללי אדמסו או מתי הדרכים יפגשו?

מחובקים ולבושים בחולצות התנועה שסימנה קף, כשברקע שלטי בחירות ותמונתו של אללי אדמסו, הישירו הפעילים מבט אל המצלמה, שקלטה את החיוך הרגעי ואת הכיתוב הכחול על הטריקו הלבן "כל ישראל אחים". "למה אתם רצים ברשימה נפרדת?" שאלתי אותם. "כי אנחנו בעד דיור ציבורי, דיור וסיוע לזוגות צעירים", ענה אחד מהם. …

לתפוס גדר ולנוע

לפעמים כשנראה שהכל חסום, שכאן מסתיימת הדרך, שהעיר סוגרת עליך, מצאו לכם מקום שבו יש בריזה קלה. מקום שיש בו חום ואהבה, רוך ותקווה. לא כזה שיודע, אלא כזה שרוצה להכיר ולגלות. שמוכן להקשיב, להכיל ולהאיר מבפנים. לחדור מבעד לעננים האפורים, לשלוח קרניים מלטפות של אור וחמלה. תנו להן לגעת …

אף אחת לא התחפשה לחמות

היו שם הרבה כלות אבל אף אחת לא התחפשה לחמות. האם את באמת יכולה כל מה שתרצי להיות? למרוד, לאהוב, לשאוג ולבעוט לאהוב את עצמך למרות שכבר מזמן חדלת להיות זו שאליה מבטים מופנים ברחובות. לשמור על הילדה שבפנים, זו שהתחפשה לאסתר המלכה שלוש פעמים. לומר לה שמותר להיות עצובים …

איזון מקומי

שלל הדמויות שמתרוצצות מחויכות בגן סאקר, שפעם מזמן היה מצופה דשא ועכשיו נראה כמו ביצה טובענית, הופכות את ירושלים ליום אחד בשנה לזירה גדולה שמארחת בסגנונה האפרורי משהו עוד מרתון והמון מורעלי ריצה שהתאמנו לרגע הזה כל השנה. הגשמים שירדו במהלך השבוע הותירו את המקום במצב קטטוני, שמשווע לאותו דשא …

לייצר תקווה

בשישי לפני שבועיים כשעמדנו כמה נשים מ"נשים עושות שלום" בצומת עין חמד – אבו-גוש, במזג אויר חורפי, עננים ירושלמים כבדים ואפורים נוסקים באופק, ורוח הרים מצליפה בפנינו, אוחזות בשלטים בנחישות ומגינות עליהם מפניה, עבר במקום אוטובוס. הנהג הוציא את ראשו מהחלון וצעק לעברנו "יאללה, יא משועממות. תפסיקו לבלבל את המוח …

להיות אשה

להיות אשה את לא זקוקה ליום הזה כדי לחגוג את מי שאת. ספק אם את בכלל יודעת שאת חלק מאיזו חגיגה. ואם כן, יכול להיות שאת שואלת על מה? זה לא שאינך מבינה. את פשוט חוגגת קצת אחרת בכל פעם כשאת אוספת אלייך ועוטפת עם או בלי מגע.

לנוע בחצי אוקטן

היי, בא לכם לקטר קצת על חוסר היעילות, חוסר הנימוס וחוסר ה…. כן, כל הדברים שנוצצים מרב דיוק שיש בחו"ל ואצלנו לא נקלטו מי יודע מה? יאללה, תפדלו. תעצרו כאן ותשחררו קיטור. ויש, ברוך השם, על מה. קחו את הזמן, אין לאן למהר. אנחנו בלבנט והכל נע פה בעצלתיים. מבטיחה …

9 הכללים לחיים מאושרים

כבעלת 3 חתולים, ששניים מהם התמקמו פה עוד כשהיתה פה כלבת רועים בלגית, שלא אפשרה לאף יצור חי, חוץ ממני ומבני להתהלך פה חופשי, (איך? זה כבר עניין לאייטם אחר), לא הופתעתי כשנתקלתי בפלורנטין במלך השכונה. מבטו אמר עזבו אתכם מאסרטיביות וביטחון עצמי, מבחינתי, כל מה שצריך זה קצת שמש …

אי של שפיות

אם בתוך ההמולה הזו, יכול יהודי למצוא מקום להתפלל בו  ומוזיקה להקשיב לה, לראות ידיים שהבוקר עוד אחזו רובה ועתה  פורטות על קלידים, אולי עוד יש פה אי של שפיות, חשבתי. ושוב, התאהבתי בפעם האלף בעיר החצופה הזו.

דובדבנים לנצח

המילים הללו מוקדשות השבוע לך, אשה יקרה. בעיני רוחי כבר דמיינתי אותך. אני יודעת מה את מבשלת, איך את מתלבשת ואיך את עונה לטלפון. אבל יותר מכל, את מעוררת בי געגוע לילדות בשיכון. זה עם העולים מרומניה וממרוקו, מפולין ומטוניס, שחלקו ביניהם בלוק, זרות ומחסום תרבותי שלא הצליחו להתגבר עליו. …

קפיצה קטנה לחו"ל

שוטטות בדרום תל אביב עם מצלמה גדולה הופכת אותך למטרה מהלכת. אני נזהרת שלא להרים אותה גבוה מדי. פרופיל נמוך היא מילת הקסם כאן, אבל מישהו כבר קלט אותי והוא דולק אחרי. בעיניים רושפות ובאנגלית בניגון אריתראי הוא מבקש לדעת מה צילמתי. אני מתעלמת. הוא לא מוותר. מתקרב אלי עד …

מי מושך בחוטים כשאנחנו במרכז העניינים?

יאללה, כפיים. אנחנו מככבים. כולנו מייחלים לתשומת לב, רק שלפעמים התמונה המחוייכת והציפיה ללייקים הופכת את העניין לאובססיה. וזה לא משנה אם זה קומנדו תרבות, אתה ואני או ראש הממשלה. כי זה מגיע מאותו מקום שנטרקה עליו הדלת לפני שנים. מקום שהיה שוקק חיים ואז משהו קרה. פעם היתה שם …

רגע עם מוסר

דוד הביא אותו לפה כדי לצוד כמה לקוחות שאחרת ילכו למתחרה בסמטה המקבילה. התרגיל השיווקי עובד והדוכן עמוס קונים שחלקם באים לרכוש ואחרים סתם כדי ללטף… המוסר שנראה בינתיים יציב יחסית, לא מגיב. נראה שמבחינתו הכל בסדר. גם לדוד אין בעיה שילטפו אותו. כל זמן שיש מכירות והקופה מלאה ביום …

הסערה שלפני השקט

למרות שאני מעדיפה להאשים את הג'וק השרוטה (תרתי משמע) בזה שהגענו לכאן, בתוכי אני יודעת שאני זאת שעשיתי את הבחירה. נכון שטעימות חול לא היו בתכנית, אבל משהו בתוכי רצה. הרוח טסה, לא רואה ממטר. פורעת כל מה שנקרה בדרכה. חוגגת את האנרגיות שלה עד תום ושוכחת שהחורף רק התחיל. …

שבת פחות או יותר

  צהרי שישי וקצת. הרחובות מתרוקנים וחורף מנומנם צולל על העיר. השאון שהיה פה לפני רגע קד קידה אחרונה ומפנה מקום למשהו אחר. אחרוני השחקנים אורזים את השבוע. זה הזמן לערום חלומות, לעטוף בנילון בצבע ורוד מתקתק ולהניח בזהירות על רצפת הכרך. רצוי להגביה מעט, שלא יפתח. לפחות לא עכשיו. …

ההפסקות הקטנות של החיים

בגלל אחמד עצרתי פעמיים. פעם ראשונה כדי לצלם ופעם שניה כדי לחשוב. בגלל אחמד (או בזכותו) התחלתי לחשוב מחדש על המושג "הפסקה". כלומר, איפה ואיך אנחנו בוחרים לנוח או לקחת פסק זמן מהחיים? אני לא מדברת על משהו גדול, אלא דווקא על ההפסקות הקטנות והלא מתוכננות. אלה שאנחנו מרשים לעצמנו …

לעוף זה לפעמים לעצור

חשבתי לרגע שהוא יעוף ביחד איתן, אבל הוא נותר לעמוד שם גם אחרי שהיונים שהאכיל המשיכו לכיכר אחרת. התעצבתי קלות על שנותר כך לבדו, אבל אז אמרתי לעצמי שלפעמים לעוף זה דווקא לעצור לרגע. לשחרר ולתת לדברים לחלוף… להתכנס לתוך עצמך ולחפש את המקום הזה שהוא אתה או מה שאתה …

על האש ואשה

בשבוע שבו הנשיות הישראלית התמסמסה בכאב אל כותרות העיתונים, מאזנת עצמה בקושי בתוך צפיפות בלתי נסבלת של 25 קרבנות לשנה, נזכרתי בתמונה הזו שצולמה ביום העצמאות ה-60 למדינה. בעצם חיפשתי משהו שיאזן את דימוי הקרבן הקל ששוב דבק באשה. זו שמישהו חרץ בקלות את גורלה, כי לא התאימה באותו רגע …

פנטזיה מקומית

במקום שבו העשן מתפזר מעל הבשר אבל מרחף כל העת מעל גבולות, סכסוכים, פתרונות אפשריים והסדרים מעורפלים, אני תוהה מה זה להיות פה ערבי או ערביה בעיר מאוחדת אבל לגמרי חצויה. האם זה לדעת שלא משנה מה, תמיד תיתחם בחבורה שלך? מוקף איסורים, חי על אדמת מריבה, נבלע ומוותר על …

שלום אהבה, להתראות בחגים

כשראיתי אותם בגן משחקים גדול באחר צהריים סתווי של סוכות, נזכרתי במה שאמר לי פעם מישהו חכם: אהבה היא נתינה מעצמך מבלי שנגרע ממך. ברגעים כאלה נדמה שהאינדיבידואליזם המערבי לוחש "קטונתי" ומשתאה, כמו מכיר בנחיתותו אל מול כוחם של מסורת וערכים משפחתיים. באותה חברה, שנדמה לעיתים שקפאה על שמריה ואטמה …

אשליית הביטחון

על החולצה שלה היה כתוב בגדול Oui ("כן" בצרפתית, נשמע גם כמו "אנחנו" באנגלית), שבלט בין שלל הטקסטים באמהארית. כמה בנות ישבו ביחד והשתעשעו בצילומי סלפי, אבל היה ברור שהיא המנהיגה. היא זו שקובעת מה מצלמים, לאן מסתכלים ומתי. האינטראקציה ביניהן סבבה סביב המכשיר, שרוב הזמן היה בידה. כשהתקרבתי ראיתי …

נרגילה או נרגילון?

עישון נרגילה מתחבר לי לשאנטי. איזה פסק זמן שאתה לוקח כדי להתנתק או להסתתר מאחורי ענן עשן. מין מנהג גברי כזה שתמיד נראה צבעוני ומגרה, ממסטל משהו ומחבר בין זרים או קרובים כמעט כמו אוכל. ביחוד אם מעבירים את הפיה מאחד לשני, אז יש גם סיכוי לקבל איזה הרפס. ככה …

כמו חלום על תיל

אם צייצה, איש לא שמע. היא פשוט היתה שם. חלק מחומה אינסופית. מה חשב מי שתלה אותה שם? האם הבין את משמעות החיבור החדש שיצר? שלגדר הזו כבר יש מקום בחייו? זה שבתחילה עוד זעק על הבטון שפלש, הפנים שלעת עתה כולנו כלואים. והציפור? הוא מאכיל אותה ודואג לה לבית. …

ארבעה כלבים ומכבסה

זה לא היה חלון ראווה שגרתי. נשקפו דרכו חלל כמעט ריק, רצפה מלוכלכת, אחוריה הרחבים של טלויזיה ישנה, ספה וזוג רגליים. ללא ספק, סיבה טובה להציץ פנימה. למרות שהמצב לא נראה מזמין, נכנסתי. הרגליים היו שייכות לאדם מבוגר שבהה במסך. כששאלתי אותו מהו המקום, ענה "מה שאת רואה". "אני לא …

לעוף כי יש ברירה

מכירים את החלום הזה שאתם עפים או מרחפים? שכל המגבלות והכבלים נעלמו? כשאנחנו ילדים או צעירים הכל נראה אפשרי. אנחנו עפים על כל רעיון חדש, מוכנים לצאת להרפתקה שאין לנו מושג מה יהיה סופה. אבל די מהר אנחנו מתבגרים בלית ברירה, נכנסים לאיזו שגרה ונחות נוחתת עלינו תודעת האין ברירה. …

נשיות מקומית

בעיקרון אין לי שום דבר נגד יצירתיות. גם לא מהסוג המכונה כחול לבן. אבל מה קורה כשהיצירתיות הזו נוגעת בנקודה רגישה אצלי, הנקודה הפמיניסטית? שם מתחילה לה איזו התגוששות קטנה. כי מי שייצב את הבובה הזו, עשה עבודה לא רעה במונחי אלתור מקומיים, אבל הפך אותה למתאבדת פוטנציאלית במונחים פסיכיאטריים. …

מי ארז?

אתם מכירים את זה שכל מה שבניתם עליו וארזתם באריזה יפה ומרופדת פתאום מתפרק? ככה באמצע הדרך, נשמט לכם מהידיים ומשאיר אתכם פעורי פה? שכל הסדר המופתי שסמכתם עליו, טיפחתם ובעיקר נראה לכם כבר מובן מאליו פתאום עושה לכם אחורה פנה? ואז ממשיך בדרכו אל היעד הבא כאילו הייתם רק …

רזולוציה אבולוציה

חלפה לה חצי שעה מאז שהבחנתי בהם ומי יודע כמה זמן עוד עמדו כאן לפני כן. "כמה דברים יכולתי לעשות בינתיים" מלמלתי בלבי החילוני. שלושת האברכים היו שקועים בפרי הצהוב והחושני. "חלאס, כולה אתרוג" בא לי לומר להם בזמן ששמחתי על מזלי. כי הרי בשביל זה באתי לכאן, כדי לתפוס …

זוגיות קיץ 2016

קיץ 2016 בשכונת התקווה חם ומיוזע. החיים מתניידים בעצלתיים ומה שמשתקף במראה מקומית מזכיר קצת את מה שהיינו פעם מזמן ואולי גם את מה שאנחנו עדיין. כבר לא צעירים וגם האופניים ידעו ימים טובים יותר. שמא בפנסיה או מקורקעים זמנית, הם עוברים הסבה מקצועית והופכים למתקן תצוגה, לא לפני שעברו …

משחקים או משחקי שליטה

משחקים או משחקי שליטה ירושלים של שבת בבוקר מחברת מסגרות תרתי משמע. משהו תמיד נמצא על הארץ ומשהו תמיד נשאר באויר, שואף למעלה. מין מתח כזה שמתקיים לו בין הארצי לשמימי, גם כשנדמה שהעיר הולכת ומתחרדת, ועוד רגע לא יוותר בה דבר מלבד מבתי כנסת. החשש להיעלמות החילוניות מייצרת תחרות …

חיבוק עצמי

לפעמים אחרי שהמסך יורד והאורות כבים, העולם מרגיש זר ומנוכר, אפילו שלפני רגע היינו בשיא ההצגה. ואז מתחילה הדרמה האמיתית, זו שמתרחשת מאחורי הקלעים, ברגע בו אנחנו מחפשים קצת חום ואהבה. בלי לבבות אדומים, בלי אימוגי'ם ששולחים נשיקה. אמיתיים כאלה שבאים מהכלה. העניין הוא שהם לא תמיד בנמצא. אז אנחנו מחפשים את …