החמסין שהתעלק עלינו פעם שלישית מתחילת הקיץ, והעובדה שהמזגן שלי בחר לשבוק דווקא ביום הכי חם בשנה לקחו אותי לפוסט שנכתב לפני 3 שנים בדיוק, אחרי יום מיוזע בשכונת התקווה. קיץ 2016 בשכונת התקווה חם ומיוזע. החיים מתניידים בעצלתיים ומה שמשתקף במראה מקומית מזכיר קצת את מה שהיינו פעם מזמן …
בעוד עיני צורבות, בעיניהם המוארות משמחה משתקפת אש האמונה. בעוד לי נדמה שנקלעתי לתוך כבשן ענק, הם מדלגים במרץ ממדורה למדורה. כשאני מרגישה שלא נותר פה חמצן לרפואה, הם נושמים עמוק ומוסיפים עוד קרש לבערה. ואין פה ישיבה מסביב למדורה כמו פעם בתנועה, אבל יש איזה ריקוד או שניים והרבה …
אחת לשנה מתכסים הפארקים בארץ בענן עשן שבתוכו מסתובבים מבוגרים אחוזי דיבוק, משדלים ילדים לאכול בעוד אלה עסוקים בענייניהם ומתחננים על נפשם שיניחו להם. אחת לשנה אנחנו מתעקשים לנשום ריח בשר חרוך ומאיצי שריפה עד שעינינו דומעות, בטוחים שאין דרך טובה מזו לשמוח ולחגוג. אחת לשנה מתמלאת כל חלקת דשא …
להיות שייכת ועדיין שונה לראות אחרת את מה שאיש לא ראה. לפרש אותה בדרך לגמרי שונה למרות ששנינו מסתכלים על אותה מפה. לשכב במיטה ערה עם נדודי שינה כשקול המואזין נישא, מתגנב כמו חתול מעבר לגבעות. מאיים או ערב להפליא הוא נשמע תלוי מה נתנו היום בחדשות. לחיות …
יום השואה לקח אותי הפעם לשיתוף פעולה שקיימתי לפני שנים עם אשה יקרה ומיוחדת בשם חפצי שועלי וארגון "עמך", שיתוף פעולה שהוליד פרוייקט צילום וראיונות עם ניצולי שואה. הפרוייקט הוביל לתערוכה, "בנעלי בית" שמה, והנה קטע ממה שאמרתי בפתיחה: "העבודה אתכם הביאה אותי לחשוב מחדש על המושג "בית". המפגשים עם …
