צעדת משפחות החטופים, נובמבר 2023

הנה הם חוזרים. אחרים. גם אנחנו כבר לא מי שהיינו. פחות שולטים, פחות בטוחים. פחות מבינים, פחות צודקים. פחות. ואולי יותר? כי התפכחות שכזו מעלה שאלות נוקבות שמבקשות תשובות שאינן מצויות באמתחתנו, והן בבחינת פחות או יותר. האם חיינו כאן יכולים להיראות אחרת? האם ניתן לגדל כאן ילדים? ואם כן, לאיזו מציאות? איזה סוג של ביטחון אפשר, אם בכלל, לייצר פה?

ביטחון היא מילת המפתח. כולנו רוצים לדעת שהאדמה לא תרעד שוב. שאיש לא יוכל לאיים על חיינו, והנה עכשיו, עם שובם, משהו מן הביטחון הזה חוזר אלינו. בעודנו מהלכים כשזנבינו בין רגלינו, אנחנו מוצאים נחמה גדולה בחזרתם. בעצם שיבתם הם מהווים סמל לתקומה, ליכולתנו לקום מהאפר. השאלה היא איך תראה תקומה כזו?

תקומה לכשעצמה היא פלא גדול, ואנחנו שלמדנו להאמין בניסים, אימצנו אותם כחלק מהנרטיב הלאומי. החל ביציאת מצרים, דרך פך השמן, אסתר המלכה… ועד המדינה שהקמנו מתוך החורבן. והיו גם ששת הימים ואנטבה וכל יום שאנחנו כאן. הניסים הם חלק מהמסע שלנו, מוטיב שחי בקרבנו, מאחד בין הרס וכיליון לבין היותנו חיי מופת ואור לגויים. אבל הנס, שטבוע עמוק בדי. אן. איי. שלנו, הוא לעתים גם בעוכרנו.

המעבר מהעם הרדוף, שכמעט וכלה, לישות חזקה ועוצמתית היה חד ומהיר, והוא לא הותיר לנו ברירה. בעל כורחנו נאלצנו לעמוד בן רגע על רגלינו. לעמידה זו שהיא בגדר נס, היה ויש מחיר עד היום. כי כשמרבית האנרגיה והמשאבים מופנים לייצור ביטחון והרתעה, להיאחזות באדמה שהובטחה לנו, תחומים אחרים מתגמדים. התקומה והכוח הפיזי הופכים לאחד. הם לא רק נס, אלא הדרך עצמה.

הבעיה עם ניסים (ואני לגמרי בעדם, כי בינינו, לא רק יד אלהים היתה בהם) ועוצמה צבאית היא, שבעטיים הלא מודע הקולקטיבי נוטה להמעיט בכוחה של האחריות הלאומית והאישית. אותה מודעות קולקטיבית מודחקת לומדת לסמוך יותר ויותר על הנס ועל הכח, שיעילותם אמנם הוכחה בעבר, אלא שתוקפם קצר, ושוב נדרשים לנו מהם עוד ועוד. וכל עוד אנו מכורים לסוטול שהם מביאים, לא נוכל לפתח עמידות פנימית. דהיינו, כוח שאינו פיזי ושמתהווה רק כשמאמץ מופנה להתמודדות עם הכאב, הסבל והפחד מהשמדה שליוו אותנו במשך אלפי שנים ועדיין חיים בתוכנו. כשנהיה מוכנים להלך באומץ במסדרונות האפלים של עברינו ושל ההווה, להתבונן בהם ולחלוק את הכאב בינינו ועם אויבינו, רק אז נוכל לייצר פה אנרגיה חדשה ושונה, כזו שתהפוך ברבות השנים לקרקע יציבה. הכמיהה לשלום ולחיים בטוחים עוברת דרך מסדרונות אלה בדיוק כפי שהיא עוברת במנהרות האפלות של עזה. העיר שנחפרה מתחת לאדמה אוצרת בתוכה את הפחד, הסבל והכאב של העם שחי לצידנו ושל מנהיגיו.  אותו מבנה תת קרקעי מסועף מסמל את הפחדים האפלים, הכעס והשנאה שלא מצאו דרך החוצה, ושהובילו לאסון של ה.7.10. בחיפוש אחר ביטחון, נאחז כל אחד מהצדדים בסוג של כוח זמני (פטרנליסטי מאוד באופיו), שהוא בבחינת אשליה ושאינו מוכיח את עצמו לאורך זמן.

שובם של החטופים מחזיר אלינו משהו מהביטחון שאבד לנו, אבל אל לנו להיאחז בו. הוא, אמנם, מאחה את השברים ומחזק את הסולידריות המופלאה שלנו, אולי הוא אפילו בבחינת נס, אבל השאלה שעלינו לשאול את עצמנו עתה היא: לאן נרצה להפנות את הכח ששב אלינו? איזה תפקיד יהיה לו בעתידנו כאן? האם נמצא את הדרך לחבר בין המסדרונות האפלים שלנו ושלהם?

האם בתוך האפלה הזו נוכל להבחין בסבלנו ובסבלם, האם הם יוכלו לראות את סבלנו? אם נצליח בכך, ולו במעט, תהיה זו נקודת אור, אולי אפילו נס. כי הביטחון של כולנו תלוי בהבנה שחלקת האלהים הזו זקוקה עתה, יותר מאי פעם, למעט חמלה.