לחלום מחדש את חורשת האקליפטוס

Israel Independence Day 2022

יער חדרה, יום העצמאות 2022

חורשת האקליפטוס, המנגל, העשן וריח החרוך על העמק… נעמי שמר מתנגנת לי בוורסיה עדכנית ליום עצמאותנו, ונדמה שריחות הצריבה והחריכה שגודשים את האויר רק מאחדים בין המוני בית ישראל שמגלים את הטבע מבעד לענני המנגל בעודם מנפנפים ביד אחד, מצלמים ומסמסים בשניה אידיליה משפחתית שקמה לתחייה פעם בשנה. העשן מחבר בין כולם וכולנו אותו ענן. ענן שצורב בעיניים ודבק לשיער ולבגדים, אבל הוא גם דבק שמאחד בינינו ומזכיר לנו שאנחנו ביחד, חזקים ויכולים לגבור על הכל. "ברור! מי יזיז אותנו מפה?" עונה לי אתי לשאלה אם לדעתה נהיה כאן בעוד שבעים שנה, כשהיא דוחפת לעברי קערת מעקודה טעימה להפליא, מעשה ידיה של  המחותנת לעתיד, שיושבת לצידה. הבעתה של האחרונה אומרת אפילו יותר: הסירי דאגה מליבך ואת הספקות שמרי לעצמך.  

ואילו אני, שדאגה מובנית בחיי כמו שיפוד ביום העצמאות, שואלת את עצמי איך נוכל להמשיך לחגוג את עצמאותנו כש20% מתושבי המדינה שלנו, זו שדגליה מתנפנפים פה ברוח הקלילה וחלקם כבר נשמטו ונגררים על האדמה בין בקבוקי פלסטיק ובירה, אינם יכולים להצטרף לחגיגה. לא כי אינם חפצים בעצמאות או משום שעינם צרה על עצמאותנו, אלא משום שביום זה הם מציינים את הנכבה, וכבר כמה דורות הם חיים כאן במעין תודעה מפוצלת לפיה, מצד אחד, הם ישראלים שווי זכויות בארצם, ומצד שני, אינם יכולים להזדהות עם סמלי הארץ, המנונה והנרטיב המוביל את קיומה. במילים אחרות, כל זמן שאנו בוחרים לחיות כאן אך ורק על האתוס והנרטיב הציוני, זה ש80% מתושבי המדינה מזדהים אתו ובשמו הם מתרווחים עכשיו על מחצלות בין עצי האקליפטוס, הגחלים והסטיק שהחליק עם הבירה לקיבה, בעוד האחרים סופרים את שרידי הכפרים שהותירו מאחוריהם סביהם ומריחים מרחוק את העשן, לא יווצר כאן נרטיב חזק מספיק כדי לאחד ולחבר בינינו כך שכולנו נוכל לחגוג ביחד, לקבל זה את זה כשותפים ולהמשיך לבנות ביחד את גן העדן שיכול להיות לנו כאן.

זה לא שאני מבקשת להיות ג'וי קילר, גם איני חושבת שיש פה אשמים. מזמן הבנתי שהמציאות המורכבת שנקלענו לתוכה, אנחנו והם, לא הותירה לנו הרבה ברירה, לפחות לא בתחילת הדרך. אז, לפני שבעים וארבע שנים, המציאות הקשה הכתיבה את המעשים וכמובן גם את הנרטיב (שבגללו, אגב, סירב חיים וייצמן לחתום על מגילת העצמאות). או שמא היה זה להיפך? ואולי אין טעם להפוך עוד בדברים כי זה לופ שלא נצא ממנו, גם כי אינו מוביל לדבר וגם כי מתישהו יהיה עלינו לצאת מהאוטומט שמכתיב את דרכנו ולייצר נרטיב חדש. כזה שיטפח יחסים הרמוניים יותר בינינו לערבים שחיים בקרבנו, שייתן מקום לפחדים שלנו ושלהם ובעיקר לצרכים של שני הצדדים.

הצורך להיות שייכים ולהזדהות עם הקבוצה אליה אנו משתייכים הנו בסיסי בחיינו כבני אנוש. כל עוד לא נחוש בכך, לא נוכל לתרום לקבוצה, לייצר סולידריות ולקדם ביחד את  מטרותיה וערכיה. איך עושים את זה? יש כנראה אינספור דרכים ואפשרויות, אבל הייתי מתחילה מאותו מקום עמוק בלב שמאמין שזה אפשרי, מוכן לשים את הפחד לרגע בצד (או ישר על השולחן) ולפנות מקום לתקווה. יכול להיות שבהתחלה יווצר שם איזה ריק, מפחיד עוד יותר, אבל כמי שעשתה כבר חלק מהדרך, אני יודעת שהוא זמני. כדי שיתמלא באמונה ובחזון, נצטרך כולנו לדמיין, לפעול, לשדר, לשתף פעולה ולהילחם על זכותנו לחיות פה חיים שפויים. כולנו זה כל אחד מאיתנו: התקשורת, העיתונות, הממשלה, אנשי ונשות החינוך וגם מי שחושב שהעתיד כאן מובטח לנו. ראשית, כי העתיד אינו מובטח לאף אחד. שנית, כי אם כבר רוצים שכולנו נהיה שבעים ומרוצים ביום מן הימים, כדאי שנתחיל להניח עכשיו את הבסיס לחלום או לפחות לעשן משותף, או במילותיה של אלינור רוזוולט המופלאה והחכמה "העתיד שייך לאלו המאמינים ביופי חלומותיהם".

4 Comments to "לחלום מחדש את חורשת האקליפטוס"

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.