מדרחוב זכרון יעקב, אוגוסט 2020

למה אנשים מתחתנים? שאלתי כמה חברים. "גברים זה ברור אבל נשים – לא מובן", ענה לי אחד שהיה מוכן לגעת באיזו אמת קדומה. "בשביל שיביאו להם הרבה כסף ומתנות" אמרו שני ילדים. אחרים, שלקחו אותי יותר ברצינות (מה שלא קורה הרבה), דברו על כך שזה מה שמלמדים אותנו מגיל צעיר. כלומר, יש מסלול קבוע וברגע שהתביתנו על האחד או האחת, הדבר הבא הוא לעגן את אהבתנו בטקס גדול ויקר, שהרבה מאוד בעלי מקצוע ישמחו לחגוג עליו ועל ההנחה ש"חתונה עושים פעם בחיים" ובהזדמנות זו להיות לארג'ים ולנייד אליהם אי אלו מזומנים, שיהפכו את האירוע שלנו למדהים, עצום ושונה מכל אירוע אחר. והיתה מישהי שאמרה שיש כאן אשליה של ביטחון ולקחה אותי במנהרת הזמן שלושים ומשהו שנה אחורה, כשהאמנתי שכשנינשא העולם יהיה מקום בטוח יותר. שכשנכרות בינינו ברית קבל עם ועדה, יעלם הכאב ואת מקומו יתפסו אהבת נצח, נועם ושלווה. דבר לא השתנה, כמובן, כי אותה כתובה נשכחה במהרה באיזו מגירה, ואנחנו נפרדנו מבלי שעלה בידנו לגלות שהביטחון אליו אנו כמהים כל כך, יווצר רק כשכל אחד מאתנו יהיה מוכן לגעת ולהתבונן באותן מרצפות רעועות שמסתתרות אי שם במרתפי נשמתנו. להודות שהן קיימות, שהן חלק מהסיפור שלנו. ורק אז כשנעמוד שם במערומנו, תתגלה ההזדמנות שחיכינו לה. להיות קצת עקומים ודהויים, אבל עדיין רצויים ומוכלים על ידי מי שבחר לחיות לצידנו למרות הכל. ​