אתם מכירים את זה שכל מה שבניתם עליו וארזתם באריזה יפה ומרופדת פתאום מתפרק? ככה באמצע הדרך, נשמט לכם מהידיים ומשאיר אתכם פעורי פה? שכל הסדר המופתי שסמכתם עליו, טיפחתם ובעיקר נראה לכם כבר מובן מאליו פתאום עושה לכם אחורה פנה? ואז ממשיך בדרכו אל היעד הבא כאילו הייתם רק עוד בסטה בדרך?
שוק מחנה יהודה
כן, לפעמים הכל יכול להתהפך ברגע, ואז לא משנה כמה יפה ארזנו, יש שם משהו חזק מאיתנו שמזכיר לנו שהכל נזיל ופתוח, ושלא כדאי לקשור את החוט חזק מדי. ואולי גם להשאיר קצת מקום לספק או להתברברות קלה. וכשזה קורה והכל מתפזר לכל עבר, כמה קשה אז לשמוט ולוותר. כמה אנחנו רוצים עדיין להיאחז בסיפור המקורי שתכננו לעוף אתו. וקשה אז לוותר על כל מה שאספנו ולפנות מקום למשהו אחר, נכון יותר. ואז, דווקא כשנגמר לנו הכוח להילחם, בא היקום ומזכיר לנו שלהרפות זה לגמרי בסדר. כי מן הבלגן הזה יצמח סדר חדש.
אז אולי כמוהו כדאי מדי פעם לעצור, לחגוג את מה שיש, לשים את הראש איפה שאפשר ולחכות לנגלה הבאה, שאולי תהיה כמו קודמתה, אולי קצת מפתיעה, אחת שתזכיר לנו מי אנחנו ומה אנחנו יכולים. ולפעמים יש אפילו פרס. מתנה. חלום שמתגשם. כי אחרי שעברנו איזו משוכה שנראתה לנו גבוהה ובלתי מושגת, משהו בתוכנו נפתח ומביא אתו שמחה. מקום להירגע.
ואולי זה בכלל עניין של השקפה כי יש שיגידו שהכל עניין של גורל ומי אנחנו פה בכלל. הרי לא משנה מה יקרה, הכל כבר נקבע למעלה עוד בתחילת המסע. כל אחד ונקודת המבט שלו… והוא, כשיגיע לנמל, מה יאמר כשישאלו אותו אם ארז הכל בעצמו? אולי יסתכל עליהם ויענה שהחיים כבר מגיעים אלינו ארוזים במילא ומה נשאר לנו בסה"כ לעשות? לקשור כמה קשרים ולנוח.
נראה שהאדון שצלמת שמח בחלקו. עבד וסדר את הכל כמו שמסדרים חיילים וגם כן יודע לנוח ולהינות, אפילו אין ברשותו מזרן אורטופדי. הוא מבין כנראה שהזמן חולף במהירות וכדאי לנצל כל רגע למנוחה ורוגע.
וכל זה למרות הרעש שמסביב.