המסע שלא נגמר
אחרי שהבנתי שממלכות של מעלה לא תבוא הישועה, החלטתי לתת צ'אנס למלכות של מטה. אני אולי לא מי שחלמתי להיות, אבל אני מי שאני. התגלגלתי, נצמדתי ומרגע לרגע היו לי יותר כפילים ממה שאי פעם חלמתי. האפשרויות היו עצומות, העולם נראה כמו שדה אינסופי. עברתי מפה לשם, חציתי יבשות ולא התעייפתי לרגע. מי צריך את אלהים? בשביל מה התאמצתי כל כך לדבר אתו? טוב שלא מצאתי אותו. "אין בעיה תמשיך לעבוד על הסטארט אפ שלך, מותק", צעקתי לו כשנחתתי ברומא. קח את הזמן, בסדר? קח אותו. תהיה לארג' עם עצמך. אל תפריע לעצמך כי אני מסתדר פה מצוין. למען האמת, אפילו יותר טוב ממה שדמיינתי בחלומות הרטובים שלי. אני יכול להיות בכל מקום, אתה קולט? לא כמוך שנעלם דווקא כשצריך אותך. אתה יודע מה? אני גמרתי להתחשבן אתך. תעשה מה שאתה רוצה, ואני אעשה מה שאני רוצה. הסתכלתי מסביב, שוב הכל היה חשוך. אבל מה בעצם אני רוצה?
להיות בכל מקום, לטעום מהכל, לגלות שהכל אפשרי, להתגלגל ולהתכווץ בו זמנית, להופיע כשבא לי, להיעלם כשנגמר לי, לשנות, להשתנות, לחוות, לחלות, לחדור, לעבור, לנוע במהירות, להפתיע, להיצמד, להתנתק, להסתפח, להעלות את החום, להיות בחדשות, להיות ידוע, אולי אפילו סלב. לשכוח שפעם הייתי קטן, לא מוכר, אולי אפילו לא בכלל. שפעם דיברתי עם אלהים, שפעם עוד חשבתי שאני צריך אותו. תסתכל עלי עכשיו. אני בחדשות, מחפשים אותי, רוצים לדעת מי אני. שואלים עלי, לא ישנים בגללי, מתרוצצים. גם אני. מתרוצץ, לא מתעייף, הם דווקא כן מתעייפים. אני לא. הם מפתחים תיאוריות. אני מפתח תסמינים. כלומר, לא אני. אבל זה בגללי. העולם עצר מלכת, הכל האט, הרחובות כל כך שקטים, ורק אני עדיין משתולל. אז מה אם עדיין חשוך פה וקר?
יכול להיות שדברים יצאו קצת משליטה? שהייתי כל כך עסוק בלהתגלגל, שבדרך איבדתי את עצמי? אני מחפש את המתג ולא מוצא. כנראה שהתעייפתי. תמיד כשאני עייף, קשה לי למצוא את המתג שמחבר אותי לעצמי. לפעמים אני נמצא ממש לידו ולא שם לב. יכול להיות שהייתי קרוב אליו כל הזמן? אולי פשוט הגיע זמן להודות שאני עייף. שהספקתי המון, אבל מבפנים אני עדיין כדור קטן וריק. שכל הקרניים האלה שצמחו לי הן כלום לעומת כמה שאני רעב מבפנים. אני רוצה לחזור להיות מי שהייתי פעם, אבל אני לא יכול. כשאתה עובר דרך ארוכה, המסע הופך לחלק ממך. עכשיו כל מה שאני יודע זה להתגלגל במהירות ולהיצמד לכל דבר. עשיתי את זה כבר כל כך הרבה פעמים באוטומט. כן באוטומט, אבל אף פעם לא עצרתי כדי להרגיש… הנה, אמרתי את זה. להרגיש. ככה קוראים לזה? איך אני אסביר את זה? כשמשהו מתחיל לצמוח בתוכך, אי שם בחושך, נובט לאט ולא חונק. הוא גדל לאט ובלי להשתלט. פשוט צומח, נוגע, מזין וממלא אותך. זה משהו שלא קרה לי הרבה. לא יודע למה. אולי זה מה שקורה כשנעים במהירות כל כך גבוהה. יכול להיות? כי אחרת מה זה יכול להיות? אני זוכר שפעם, כשהתגלגלתי לאטי ודמיינתי, עוד היו לי חלומות והקצב היה נעים ורגוע. לא מיהרתי לשום מקום, ריחפתי וחלמתי על היום שבו אפרוש כנפיים, אבל אז פתאום התחלתי לרצות דברים. דברים שלא רציתי ושלא עניינו אותי אף פעם. וזה היה אחר ושונה וממכר. כזה שאי אפשר להפסיק. שגם אם אתה רוצה, משהו בתוכך לא נותן לך כי אתה כבר בשוונג וגם עלול להפסיד משהו. ואני לא רציתי להפסיד. אבל כשהתעייפתי הבנתי שלפעמים חייבים, כי אי אפשר להספיק הכל, בכל מקרה. הרי תמיד יהיה עוד משהו.
עכשיו אני רוצה לנוח. אולי הייתי זקוק למסע הזה בשביל להבין שכדאי לצאת לדרך, אבל לפעמים כדאי גם לעצור ולהרגיש. לבדוק אם משהו זורם ומחבר בין הקרניים האלה למה שיש בפנים. לתת לדברים לצמוח לא רק כלפי חוץ, אלא גם פנימה. ומדי פעם לדבר עם אלוהים או אפילו עם עצמי. אם הוא לא עונה מיד, זה בסדר. אני יכול לחכות.
כתיבת תגובה