אותו רגע שלא יחזור...

 כשהייתי בת 17, מצאתי באחד מחיטוטי בארון הבגדים של הורי מצלמת "זורקי" ישנה. היא היתה נתונה בתוך תיק עור חום וריחה היה מגרה ושונה. מאוחר יותר למדתי שזהו ריחה של האמולסיה, אותו חומר צילומי המצוי על סרט הצילום. התמכרתי מיד. לא רק לריח אלא לכל החבילה. לעינית (שדרכה יכולתי עתה לתת דרור לדחף שלי להציץ), לחיתוך ולאפשרות לתחום בלחיצת כפתור את כל מה שאהבתי או שנאתי. כמובן שהיו גם הנאות משניות כמו הבלגן שיצרתי בסלון המתוקתק של אמי, בתואנה שעכשיו יש כאן "סטודיו", וכל אותם טקסים קטנים: סלילת הסרט, חיפוש אחר נושא, והציד עצמו. אותו רגע קסום שבו עולם שלם, שרק אני ראיתי, נלכד במצלמה. אבי ויתר על ה"זורקי" בקלות ומרגע שהיתה לשלי, הפכו כל בני המשפחה למושאי צילום מבוקשים בין אם רצו בכך ובין אם לאו (חלקם מודים לי וחלקם נשבעו, שלא יתנו לי להתקרב אליהם עם מצלמה, ועומדים בשבועתם עד היום).

אם תדפדפו באלבומי המשפחה שלכם, תגלו שהתמונות שאתם אוהבים, הן אלו שדרכן אתם יכולים לחוות רגע מסוים בחייכם או בחייו של מישהו קרוב לכם. אותו רגע שבו קרה לכם משהו מיוחד, ומישהו זכה להיות שם ולהנציח אותו. כשאתם מתבוננים בתמונה, אתם חוזרים לאותו מקום. חיינו מלאים ברגעים כאלו, שאת רובם איננו זוכים להנציח. לפעמים הם נחרטים בזיכרוננו, אולם לרוב הם מתפוגגים. הבחירה שלי לעסוק בעיקר בצילום אנשים החלה כבר אז בתיכון. היא נובעת ממשיכה חזקה לכל אותם רגעים אנושיים, שמלווים את חיינו ושהופכים אותנו למי שאנו.

סיימתי את לימודי הצילום במכללת הדסה ב-1989. באותם ימים היה הצילום הדיגיטלי בגדר חלום. היום לכל אחד יש מצלמה דיגיטלית. רבים שואלים אותי למה בכלל צריך צלם מקצועי, כשכל אחד יכול לתעד כל רגע. התשובה שלי היא שזה בדיוק העניין. ישנו הבדל עצום בין לתעד לבין "לטפל" ברגע. כלומר, לראות אותו מנקודת ראות מקורית: לזהות את המיוחד למצולם, למצב, "לצבוע" באור המתאים, למצוא את הזוית שממנה מתגלה עולם חדש. בכך באה לידי ביטוי יכולתו של הצלם, ובמקרה זה הצלמת. בחיבור המיוחד שבין תשוקתו לבין הידע המקצועי שלו. ביכולתו לזהות את הרגע שלא יחזור, ולתת לו פירוש שיש בו הרמוניה של רגש, אסתטיקה, איכות טכנית ותובנה אישית. אני מנסה לתת לכל אלה ביטוי בעבודתי הן כצלמת והן כמורה לצילום. בסטודיו, בצילום אירוע או בצילום של רוכל בשוק. ולפעמים גם בצילום טבע, כי גם לו יש רגעים משלו. כאשר אני מדריכה תלמידים, חשוב לי שיבינו שהדברים המעניינים נמצאים ממש לידינו. למעשה, אין נושא שאינו מעניין לצילום. כל נושא יכול להיות מעניין אם הוא "מטופל" כראוי, אם הוא מכיל משהו מראיית עולמו של העומד מאחורי המצלמה.

בנוסף לעבודתי כצלמת, אני מדריכה ילדים ומבוגרים בבתי ספר, בסדנאות ובמסגרת סדנת הצילום שלי. אני נהנית לחוות עימם בכל פעם מחדש את אותו תהליך שעברתי אני, מהרגע שנטלתי לידי את המצלמה של אבי: תהליך של התבוננות פנימית וחיפוש אחר אותו רגע שלא יחזור…