שלל הדמויות שמתרוצצות מחויכות בגן סאקר, שפעם מזמן היה מצופה דשא ועכשיו נראה כמו ביצה טובענית, הופכות את ירושלים ליום אחד בשנה לזירה גדולה שמארחת בסגנונה האפרורי משהו עוד מרתון והמון מורעלי ריצה שהתאמנו לרגע הזה כל השנה. הגשמים שירדו במהלך השבוע הותירו את המקום במצב קטטוני, שמשווע לאותו דשא ירוק שפעם כיסה אותו בשפע ועכשיו הוא רק זיכרון רחוק. בעודי מדשדשת על האדמה החלקלקה, בין מסיימי ריצה עטויים שכמיות זהובות לעסקני חב"ד שתרים אחר לקוח פוטנציאלי להנחת תפילין, אני תוהה אם ראש העיר החדש והימני בעליל, החליט לבדוק דווקא היום את יכולתנו להיאחז בקרקע. לשמחתי אני מגלה שאני לא היחידה שמנסה לאזן את עצמה באלגנטיות. אף אחד לא רוצה למצוא עצמו משתטח על הבוץ החלקלק הזה קבל עם ועדה. עם ההגבהה שנוספה למגפיים שלי, דהיינו פלטפורמה בוצית שמוסיפה לי כמה סנטימטרים, כבר השלמתי (ובינינו יש בזה יתרון כלשהו), אבל היעדר הדשא ממשיך להציק לי. תחושת בושה מציפה אותי ולמרות שאני מגלה ששיווי המשקל שלי לא רע, קשה לי ליהנות מן האירוע החגיגי הזה. אני שואלת את עצמי אם העובדה שכולם מחייכים מסביב בעוד אני רוטנת מבפנים ומתכננת את התביעה על רגל נקועה, אומרת משהו עלי ועל אופיי הביקורתי או שפשוט ביום שכזה איכות במובן הירוק של הסביבה הנה פרט שולי. טוב, ירושלים אף פעם לא התיימרה להתחרות בתל אביב בכל מה שנוגע להעצמה אסתטית. היא הרי התהדרה תמיד בווייב הרוחני שזורם בעורקיה ובקשר עם בורא עולם. הסתפקה בזה והידיעה שתשעה קבין של יופי כבר מצויים בידה, השכיחה מפרנסיה את הצורך לטפח את הנושא לעומק.
ההזנחה של אחד הפארקים היפים בירושלים ממשיכה להציק לי גם כשהמוזיקה נוסקת ונראה שכולם מצאו את האיזון הטבעי שלהם, מצליחים להתעלם מהעיסה החומה והדביקה שרגליהם שקועות בתוכה. פה ושם מסתננת איזו הערה לא מרוצה על מצב הקרקע, אבל ברור לי שהרוב מצליח לפנות מקום לחגיגה, לחיות את הרגע ולהיאחז יפה בקרקע העויינת. מדהים אותי באיזו קלות זה קורה וכמה הציפיות שלנו נמוכות. תהייתי אם מראה כזה היה יכול להתגלות בסנטרל פארק או בפארק גדול באירופה זוכה לתשובה שלילית והדבר מקומם אותי עוד יותר. תנמיכי ציפיות אני אומרת לעצמי, זה מה יש. תראי איך כולם מבסוטים, גם אם פה ושם מחליקים קלות או שוקעים בביצה. תיאחזי כמו כולם בקרקע, תתקעי רגל ועוד רגל באדמה ותשמחי שהגשם ירד אתמול ולא היום. אם זה עובד ביו"ש זה יכול לעבוד גם כאן, לא?
ומה יהיה אחרי שכולם ילכו הביתה? מה ישאר פה חוץ מבוץ וזוהמה? תפסיקי לדאוג, עונה לי בת קול ירושלמית. יהיה מרתון בעוד שנה. ועוד אחד ועוד אחד. והקיץ יבוא ותהיה פה סתם אדמה יבשה, ואפשר יהיה סופסוף לעשות מנגל בלי להרוס את הדשא, שתודה לאל, התאדה. אוטוטו יום העצמאות. אל תהרסי את החגיגה. ואני רוצה אבל לא ממש מצליחה. אני רוצה את האסתטיקה של ניו יורק ולונדון ופריס כאן בבירה, בעיר שעזבתי לפני 9 שנים עם מרבד ירוק, בידיעה שלא אשוב, אבל עדיין אוהבת ומוקירה. אני בושה מול החו"לניקים שהגיעו לכאן, שמן הסתם אומרים לעצמם שכשהראש שקוע עמוק בבוץ, זה כנראה נוגע כבר בכל פינה.
אני ממשיכה בדרכי, תרה אחר תמונה, כהרגלי בקודש צפה על גלי דאגה. ואז אני מבחינה בו, איש לא צעיר, שזה עתה סיים ריצה, עטור עציץ ולא זירי דפנה, צועד במהירות ובאיזון מושלם לעבר היציאה. מה הסוד שלך? אני תוהה כשאני דולקת אחריו עם המצלמה. הוא מהיר ממני ומשהו בתוכי נשבר ומתחיל לצחוק. לא כי אני לא כזו מהירה (שם כבר מזמן ויתרתי), אלא דווקא בגלל האיטיות שאני מפגינה. וכך נותרה לי רק תמונה מאחור ותובנה שהאיזון מתחיל מבפנים, באותו שקט פנימי (שהריצה, אגב, מגבירה) במקום שבו יש אמונה, קבלה וידיעה שאנחנו מוגבלים אבל נמצאים כאן כדי לשמוח ולחגוג את מה שיש, לצחוק, להתעצב, לכעוס ולהירגע.
וכך, בעקבותיו, אני מגיעה לגבעה קטנה וירוקה בקצה הפארק, מתנשפת ומורידה בהדרגה את מפלס הדאגה. מסתכלת על הבוץ שלמרגלות הגבעה ועל המבטים המחוייכים של כל מי שראה. מבינה שמה שאולי יציל אותנו, אם לא הריצה, הוא הקבלה ואותו הומור יהודי מופלא שידע תמיד לערבב טרגדיה בשמחה. או במילותיו של טוביה החולב (ואם תתעקשו שלום עליכם): "תשתה לחיים גם אם הלב שלך עמוק באדמה כי אלו החיים שלך".
פורים שמח
כתיבת תגובה