חדרה, ינואר 2021
הוא ישב לא רחוק מהדוכן וחיכה למנה שלו. "כמה כבר אפשר לאכול בבית" מלמל כששאלתי אותו למה הוא מחכה.
את הילדים והנכדים שגרים רחוק, לא ראה כבר חודשים. גם לא סרט טוב או הצגה. "בית כלא עשו לנו" גיחך ומתח את צווארו לבדוק מה מצב המנה.
"למי תצביע"? אני מנסה לפתוח בשיחה.
"למי שתמיד הצבעתי" הוא עונה.
"למי תמיד הצבעת?"
"תסתכלי עלי" הוא מבקש ומיישיר מבט בזמן שאני מתלבטת. "אין הרבה אפשרויות" הוא מוסיף כשמבטי נודד אל הכיפה.
"דווקא לא חסר, בלי עין הרע" אני משחילה גוון ציני.
"אין, אין. מאז שיש לי זכות הצבעה, רק הציונות הדתית. תמיד. ככה זה היה וככה זה יהיה".
"לא בא לך לגוון מדי פעם?"
הוא משתתק לרגע כשמתוך הדוכן נשמעת צעקה "איזה תוספות לשים לך?"
"הכל, הכל" הוא משיב.
"אתה חושב שיהודים יכולים לחיות ביחד בלי תוספות?" אני מנסה לדחוף עוד שאלה לפני שיסתלק.
"זו שאלה טובה" הוא עונה בחצי חיוך. לא ברור אם בגלל השווארמה שמגיעה בתוך לאפה גדושה או בגלל השאלה.
"ומה התשובה?"
"אני אספר לך סיפור. פעם, כשפנחס ספיר היה שר אוצר, הוא נסע לארה"ב לגייס כספים. כשחזר סיפר על קהילה יהודית בת עשרת אלפים איש שבזכותה חזר עם סטפה נדיבה. שאלו אותו החבר'ה כאן "למה שלא תביא אותם לארץ?" ומה ענה ספיר? "כדי שהם יעשו את הכסף הזה פה, אני צריך להביא גם חצי מיליון גויים כדי שיהיה להם ממי לקלף אותו".
"הבנת?" הוא שואל, נוטל את שקית הניר החומה והולך לדרכו.
כתיבת תגובה