תל אביב, יוני 2021

תל אביב סוחפת אותך לתוך שאון הכרך. זהו גורלך מרגע שיצאת את ביתך. בתי הקפה, מנופי הענק, הכבישים העמוסים, החנויות. בן רגע את הופכת לחלק מהמרק המהביל הזה, שלקראת הצהריים הולך לרתוח כהוגן. אם הגעת מרחוק, אולי יקח לך קצת יותר זמן להתמזג עם יתר הרכיבים, אבל אחרי כמה שעות בהן תסתחררי ותתערבלי, יקשה עלייך להיות מי שהיית כשנכנסת אליו. כמו בכל מרק, תוכלי לשמור על יחודיותך רק אם יש לך טעם חזק במיוחד. כזה שגם אחרי בישול ארוך בקדרה העירונית או ערבול חזק בשייק התל אביבי, משהו ממך מסרב להידחס או להתפרק לחלוטין לתוך העיסה. משהו כמו ג'ינג'ר או שום, בטטה או אוכמניות. אם הגעת לכאן מהכפר, אולי עוד יש לך סיכוי לתבל את התבשיל הזה בכמה טיפות של תמימות כשתנגבי את הזיעה מהמצח פעם בדקה או תתהי אם האופניים הירוקות ששמוטות על שפת המדרכה שייכות למישהו, אבל אם התעוררת כאן, פשוט תעלי עליהן ותדוושי במלוא הכוח למחוז חפצך, יודעת שאת הזיעה מנגבים רק בסוף היום. ורק אז, אחרי שתסתכלי במראה תגלי שכל היום הזה הותיר בך רק עייפות וכמיהה לצאת ולנשום משהו אחר. משהו ממך. ולכי תדעי איפה השארת אותו או איפה הוא נמצא.

זה עסק די חמקמק. לכן, כל זמן שתנסי לאתר אותו, העיר תזרוק בפנייך את עובדת זרותך וכמו כל ברמן טוב, תמהל אותה בכמה טיפות של מרירות כדי שגם אם את מרגישה קצת שייכת, לא תשכחי מאיפה באת. הפרדוקס הרי טמון בכמיהה הטבועה בנו להיטמע ולהיות חלק מהדבר הגדול שמקיף אותנו, אבל בו בזמן להיות מיוחדים.

אלא שבניגוד לקוקטייל טוב, אין נוסחה בנמצא. אולי פשוט לעצור באיזו נקודה שממנה את מחליטה להמשיך לבד. לפחות כברת דרך. כמו בטיול ההוא למזרח או לדרום אמריקה, כשאמרת לעצמך שאת פורשת עכשיו מהחבורה כדי להסתכל על הדברים רק מנקודת המבט שלך. כדי להבין איך את מרגישה כשאינך מוקפת ואיזה טעמים את אוהבת כשאת קמה לבד לבוקר ערפילי.

רב הזמן אנחנו חלק ממשהו ואנחנו נעים אתו בקצב שמוכתב לנו. בדרך כלל, זה משתלם כי יש בזה איזו הבטחה, גם אם היא לא תמיד מתממשת. אבל קורה גם שיש לנו האומץ לקחת צעד אחורה, להתיר את הקשרים, ולהתמלא רק במה שעינינו רואות וליבנו מרגיש. ואם נישאר בו די זמן, נזכה אולי לגלות שכל הידע לו אנו זקוקים נמצא כבר בתוכנו.