ברטעה, דצמבר 2020

בפתח חנות הבגדים ברחוב הראשי בברטעה עומד גבר צעיר ונאה. הוא נראה פנוי לשיחה ואני הולכת לסנג'ר אותו בשאלה שמטרידה אותי מהרגע שיצאתי מהאוטו. "תגיד", אני פונה אליו, "למה כל בובות הנשים חסרות ראש ואילו לבובות הבנים יש ראש?" הוא לא מספיק לענות כשלקוחה שמקשיבה מהצד צוחקת ועונה לפניו "למה מה מעניין הראש שלה? העיקר הציצי. תראי איזה חזה גדול יש לכל הבובות שלו". אנחנו צוחקים, היא הולכת לדרכה והשאלה נותרת תלויה באוויר. "נו, למה?" אני מקשה. "כי בובות נשים עם ראש עולות 500 ₪ ובובות גברים עם ראש עולות רק 150 ₪". אין לו מושג למה, אבל לא שווה לו להשקיע עוד 350 ₪ בבובה של אישה, אז הוא מסתפק בבובה בלי ראש. "זה לא מפריע לעסקים" אומר קאסם שמגיע לכאן כל יום משכם. כדי להגיע לכאן הוא צריך לעבור במחסום. לדבריו, זה לא נמשך זמן רב. משהו כמו חצי שעה והיחס של החיילים במחסום בסדר. אלא שמיד הוא נזכר במקרה בו נתקל לפני מספר ימים. אשה מבוגרת כבת 85, שהתקשתה מאוד ללכת, הגיעה למחסום. לאחר שעמדה מול מכשיר הרנטגן, המשיכה הלאה אבל אז בקשו ממנה החיילים לחזור כי הצילום לא היה ברור. מן הסתם בגלל חוסר יציבותה. היא דידתה בקושי רב בחזרה למכשיר הרנטגן, עמדה מולו ושוב המשיכה הלאה, ואז שוב החזירו אותה. הטקס  הזה נמשך מספר פעמים, כשהקשישה בקושי מצליחה לעמוד על רגליה. "שאלתי את החייל 'למה אתם מתזזים אותה הלוך חזור? אתה לא רואה שהיא בקושי הולכת? היא לא יכולה לעמוד בצורה יציבה מול הרנטגן, אז תדאגו לה לכסא או לתמיכה'. בסוף עשו עליה חיפוש ידני, אבל יש הרגשה שלאף אחד לא אכפת מהזקנים והמוגבלים. אין שום מחשבה על איך אפשר להקל עליהם. הלכתי ודיברתי עם האחראי שם וסיפרתי לו מה קרה עכשיו עם האשה". הוא משתתק לרגע כמו מחכה שאעכל את הסיפור. "זה לא אנושי" אני אומרת. "נכון. איך אתם רוצים לעשות שלום אם לא אכפת לכם מאנשים?" כדי לעשות שלום אתם צריכים קודם כל לראות בנו בני אדם, את מבינה? הרי אם זה היה בשדה תעופה אצלכם, התנאים בטח היו הרבה יותר טובים". סביר להניח אם כי לא בטוח. מה כן בטוח? שרעיון ההכרה קודם לביצוע. כדי לעשות שינוי, לא משנה איזה, יש צורך להזין קודם כל את תאי המח שלנו במידע אחר. בשפת הרחוב זה נקרא לעשות סוויץ'. במובן עמוק יותר זה אומר להבין שכל עוד נתפוס את מי שעומד מולנו בדרך מסויימת, אשר שונה מבחינה הומנית מהאופן בו אנחנו תופסים את עצמנו, לא נוכל באמת לעשות שינוי. כל עוד בתפיסתנו ובמחשבתנו לא נפנה לו מקום ראוי, נסתכל עליו בגובה העיניים ונכבד את צרכיו, שעשויים להיות שונים מאוד משלנו, הסיכוי שלנו לייצר עמו יחסים שוויוניים הנו אפסי. מבטי נודד שוב אל הבובות. "יש אצלכם נשים בעמדות מפתח?" אני שואלת את קאסם. "יש" הוא עונה ומספר לי על  Anan Atteereh, סגנית מושל שכם. מאוחר יותר, בבית, אני מחפשת נתונים. מסתבר שהמצב שם לא מדהים. למשל, בבחירות המוניציפליות האחרונות, במאי 2017, שיעור השתתפותן של נשים לא עלה על 22% ושיעור המועמדות היה 26% (לא שאצלנו המצב טוב בהרבה, אבל בכל זאת…). למה זה משנה בכלל? כי כדי לייצר פה דו קיום אנחנו זקוקים לנשים, לתפיסה נשית, לחשיבה שונה מזו שמוצעת לנו על ידי ההנהגה הגברית. אנחנו זקוקים לתפיסת עולם שמוכנה יותר לפשרות. וכל עוד קאסם, בעלי חנויות אחרות, מחנכים ונושאים בתפקידים בכירים לא יהיו מוכנים להשקיע בראש הנשי (תרתי משמע), השאיפה שלנו להסדרת היחסים תיוותר ללא מענה. לנשים יכולת טובה יותר לייצר תקווה ומענה לבעיות בעיקר משום שפניה לפתרונות קיצוניים אינה אופציה עבורן, בעיקר באזור המסוכסך שלנו. האם זה מתחיל בבובות? אני מאמינה שכן. גם בבובות. כי כמו שאמרנו, השינוי מתחיל באופן בו אתה תופס את האחר, וגם אם מדובר רק בבובת תצוגה, היא מה שהקונה רואה כשהוא או היא נכנסים לחנות, מה שילדיו רואים. זוכרים שפעם מזמן ברבי היתה בלונדינית חטובה? ואז הבינה חברת Mattel האמריקאית שברבי צריכה להתאים את עצמה לזמנים המשתנים. שינוי זה השפיע על עולמן ועולמם של מיליוני ילדים בעולם. ומה אצלנו? אצלנו אין ברבי, אבל יש לנו דבר חשוב לא פחות.: בובות תצוגה שמחכות שמישהו יחבר להן ראש (לצערנו, בעניין זה הן עדיין תלויות בגברים), כדי שהאשה הפלסטינית תוכל להרים אותו בגאווה כל יום, לשאת עיניה לכל עמדה בה היא חפצה ולדעת שגם אם היא לא שם, היא עדיין יכולה להשפיע בהמון דרכים אחרות. פשוט כי יש לה ראש.