גדר הפרדה

אם צייצה, איש לא שמע. היא פשוט היתה שם. חלק מחומה אינסופית. מה חשב מי שתלה אותה שם? האם הבין את משמעות החיבור החדש שיצר? שלגדר הזו כבר יש מקום בחייו?

זה שבתחילה עוד זעק על הבטון שפלש, הפנים שלעת עתה כולנו כלואים. והציפור? הוא מאכיל אותה ודואג לה לבית. ואם כבר יש פה קיר פנוי ואפרורי, למה לא לקשט אותו. כי קירות ריקים הם משהו שיש למלא. ומה עם קירות תיל? כאלה שמבקשים להגביל ולהכניע אותך? להצהיר בפניך שהחופש שאתה חולם עליו דוקר, ואולי עדיף שתוותר. אה, אלה. אוף, על אלה עדיף לא לחשוב, זה מזכיר לנו דברים קשים.

אז כמה פעמים חשבנו שאנחנו בני חורין? וכמה פעמים שאלנו את עצמנו אם הרצון שלנו הוא אכן חופשי? וכמובן שאם כבר להיות חופשיים, אז בארצנו. מה, אנחנו לא? יש לכם בכלל מושג כמה עבדנו על זה וכמה הקרבנו? זו תמיד היתה משאת נפשנו. וגם רקמנו חלום על מיזוג גלויות ושמירה על עצמנו. ותוך כדי כך גם קצת עפנו על עצמנו. אבל לעוף זה טוב, לא? כן… לא… כלומר כן, אבל לא אם אנחנו כולאים את עצמנו, ולא סתם, אלא על אותה גדר תיל שכבר חשבנו שהיא מאחורינו. אבל מסתבר שהיא עדיין אתנו, חלק מהנוף. ואנחנו, כמו הציפור של לאונרד כהן, מנסים להיות חופשיים בדרכנו. מנסים להיות כל מה שחלמנו, ובדרך החלום מתמסמס כי הפחד בתוכנו עדיין רוחש. אבל ממה? מסכנת ההשמדה או מהאור שמאחורי התיל?

אותה חומה כבר הפכה לעובדה, לקיר, לחלק מהבית. נוכחת במלוא אפרוריותה, מזכירה לו לאיש שהחופש עוד רחוק. ולכן, לעת עתה, הוא רוכש ציפור קטנה שבה הוא מטפל והיא מסמלת עבורו את כל מה שהוא משאת נפשו, את שמחת החיים, השיר והמעוף. הוא כולא אותה ויודע שכך לא תוכל לברוח עם כל היופי הזה. תולה אותה על קיר האימה, אותו קיר שבחלומו קורס אבל במציאות לא נותר אלא לתלות עליו את החלומות שכלא.