הפגנה נגד האלימות בחברה הערבית, אום אל פחם

השעה היתה קצת אחרי שש. כולם התפזרו, לא שהיו הרבה. רק כמה עשרות. השמש שקעה מעבר לגבעה ורק בחור אחד המשיך לשבת על הגדר. נראה היה כאילו הוא ממתין למשהו… או מישהו. הוא נראה מכונס ושקוע בתוך עצמו, מביט לאיזו נקודה רחוקה. מבטו העצוב וישיבתו הכפופה סיפרו את מה שהתרחש פה אתמול, השבוע, מזה שנים. חיכיתי מספר דקות לפני שפניתי אליו. שאלתי אותו אם הכיר את הנרצחים. כן. הוא הכיר את מוחמד מעארה שנרצח לפני מספר ימים. "בחור באמת מקסים, נשמה טובה". ואתמול נורה מחמוד אגבאריה באום אל פחם. גם הוא קרבן של חיסול חשבונות בחברה שסובלת מאלימות שהולכת וגואה.

קוראים לו אייס. הוא השתתף בהפגנה שזה עתה הסתיימה, ויודע לספר לי על 75 קרבנות פשיעה מתחילת השנה, מתוכם 11 נשים. אום אל פחם הפכה למקום שמפחיד להסתובב בו. "מה אתה חושב? זה יעזור?" אני שואלת אותו. "מה אני יכול לעשות?" הוא עונה בשאלה. "להישאר בבית?" הוא בא לכאן כדי למחות ולומר שהבעיה שלהם היא לא רק שלהם. שהגיע זמן שיתחילו לספור אותם. שהחיים שלהם שווים יותר מכתבה של שתי דקות בחדשות.

אנחנו אוהבים לנגב את החומוס שלהם, בעיקר כשהוא מוגש עם פיתות חמות ושפע סלטים צבעוניים שמענגים את החיך. אבל כשמדובר באלימות שגובה קרבנות חפים מפשע, יש תחושה שזה קורה "שם", "אצלם", מעבר להרי החושך. כשהידיעה על עוד רצח בכפר ערבי בוקעת מהמרקע, אנחנו מעדיפים להחליף ערוץ. אפילו הפרסומת ההיא לקפה שכבר טחנה לנו את האזניים עדיפה. מה לעשות, שיהרגו אחד את השני. "ככה זה אצלם. לא תשני אותם" אומר לי השכן שבדיוק נכנס לשאול אם אפשר לשאול קצת חלב. "הילדים גמרו הכל".

כל אחד והבעיות שלו, אבל האמת היא שזוהי בעיה של כולנו. ראשית, כי זו הדרך היחידה להפוך מחברה שסועה של "הם" ו"אנחנו" לחברה שפויה יותר שדוגלת בערבות הדדית. חברה כזו הרבה יותר קשה לתמרן ולהפחיד מלמעלה כי יש בה חוזק, לכידות וערכים משותפים. שנית, כי בעיית האלימות היא כבר מזמן לא בעייה של החברה הערבית. העובדה שלמשטרה נח להציג את זה כך, אינה אומרת שאכן כך הדבר. תופעת האלימות שהתחילה בנקודה אחת, תפשוט במוקדם או במאוחר גם לחלקים אחרים ותהפוך לנגע הרסני. דוגמא לכך היא מספר הנשים שנרצחו בישראל מתחילת השנה, כשהאחרונה שבהן היא מיכל סלה עליה כתבתי כאן בשבוע שעבר.

הגיע זמן שנפסיק לחשוב במונחים של "הם" ו"אנחנו", "אצלם" ו"אצלנו", ונתחיל לחפש את המשותף, את הנקודות בהן אנחנו יכולים לתת יד ולצעוד ביחד לקראת עתיד טוב יותר כי מגיע לנו אחד כזה. הגיע זמן שנתייחס לבעיות שלנו כנקודת פתיחה לאפשרות להקים פה חברה חזקה ששמה לנגד עיניה את ה"ביחד" לפני שהיא רואה את ההבדלים, כי כמו שאמרו הצ'יליאנים: The People Together Will Never Be Defeated".

כל הכבוד לאנאבל פרידלנדר מזכרון יעקב, מנאל קראמאן מאום אל פחם, נאדיה יונס מעארה, אורנה אשכנזי מקיסריה, ענת נגב מכרמי יוסף, נילי שחר ממצר ותהאני טמיש מאום אל פחם, שהגיעו אתמול לנחם את המשפחה האבלה ועמדו זו לצד זו עם שלטים בעברית ובערבית בהפגנה באום אל פחם – כולן מ"נשים עושות שלום". אני מקווה שבעקבותיכן יבואו עוד כי ככה מייצרים תקווה. בדרך חזרה לאוטו קניתי כנאפה וידעתי שהדרך עוד ארוכה אבל לא בלתי אפשרית.