מאהל רוטשילד למען החטופים ספטמבר 2024

מתפרק, מת פרקת, מת פר קי ם, ה ת פ ר ק ו ת. כמה פעמים שמענו את המילה הזו בכל ההטיות האפשריות בשנה האחרונה? היא הפכה לשגורה כל כך עד שהיתה לחלק מהשיח היומי שלנו עם עצמנו  ועם הסביבה (סליחה מראש ממי שלא נוהג לשוחח עם עצמו. לי זה קורה די הרבה). אי אפשר להסתיר יותר או להתעלם מהתחושה שאנחנו בתהליך של התפרקות. אוקיי, חכו רגע עם הבוז והעגבניות (הן גם די יקרות עכשיו…) לא באתי להוריד. אני מודעת לכך שרובנו כבר די למטה ומחפשים בחשיכה את הדרך למעלה (או החוצה למי שיש אופציה). פשוט חשבתי לנצל את הנפילה הזו כדי להבין למה זה מפחיד אותנו ובמה, אם בכלל, היא עשויה להועיל. אז עם היסטוריה כמו שלנו, ברור שסף החרדה נמוך מאוד. הסטירה שחטפנו הפעם הגיעה בהפתעה ובעוצמה שזרקה את כולנו למקום מוכר משיעורי ההיסטוריה הלא רחוקה, אבל אפילו בעלי דמיון חולה לא שיערו לעצמם שנרד כל כך נמוך. אמנם התאוששנו יחסית מהר, הראנו מה קורה כשמרביצים לנו וגם האבא האמריקאי התייצב לצידנו ועשה להם נו נו נו גדול. אבל אז, מסתבר, שדווקא כאן, בתוכנו, יש מי שהחליט להתאבד ולקחת את כולנו אתו (מן הסתם לא במודע או אולי דווקא כן). המצב בהחלט בלתי נסבל להפליא, מטריד ומעלה לא מעט שאלות באשר לעתידנו. אלא שבמחשבה שניה אולי רצוי למנף את ההתפרקות הזו שלא ביקשנו. אולי לא עד הסוף אבל לפחות באופן חלקי. כי כפי שודאי ידוע לכם, כל תהליך של צמיחה מתחיל מהזרע שנובט בקרקע הלחה, אחרי שחלק ממנו התפרק (אותו חלק ששומר ומגן עליו ועל חומרי ההזנה שלו עד שיצמיח עלים ויוכל לחיות בכוחות עצמו). ללא ההתפרקות הזו, אין חיים חדשים. זה קורה בטבע, זה קורה בכל חברה אנושית, זה קורה בכלכלה, אפילו באהבה. השאלה היא אם יודעים לנצל את המומנטום כדי לצמוח מחדש או שנכנסים לפאניקה והורסים הכל. אז אולי הגיע זמן שנלמד קצת מהטבע.

אחרי שהתפרק לנו הסדר המוכר והקונספציה שאנחנו מוגנים התנפצה, הולכות ומתפרקות לנגד עינינו הנחות יסוד אחרות בזו אחר זו: הידיעה שנבחרי הציבור שלנו עושים הכל למען שלום המדינה, הידיעה שהמדינה תעשה הכל כדי להחזיר את שבוייה, הידיעה שזהו ערך קדוש שלא מוותרים עליו. כשהמים מגיעים אל קליפת הזרע, היא מתפרקת ומתחיל תהליך של נביטה, בתנאי שהוא לא מוצף במים (כי אז יירקב) ויש לו מספיק חמצן. אלא שהגנן שלנו מתעקש להציף אותנו במים (בדמותה של מלחמה אינסופית) ומונע מאתנו חמצן – החטופים נמקים במנהרות החמאס, מו"מ אין, לא מסתמן שום אופק מדיני וחבריו המשיחיים זוממים ליישב את עזה – כשהוא מאיים להרוס את כל מה שזרענו, שתלנו וגידלנו ב-76 שנות קיומנו. איך עוצרים את ההצפה הזו, כשהיד שעל השיבר משתוללת ללא מעצור? האם לחכות לרגע שבו תתעייף או שאז כבר יהיה מאוחר מדי?

ממי אפשר ללמוד ואיפה ניסו והצליחו? כמעט בכל מקום. אחת התופעות המרתקות בטבע היא שצמחים במצבי מצוקה מייצרים סוג של תקשורת, מעין רשת שורשים תת קרקעית סבוכה, שמתריעה על סכנה ומאפשרת לצמחים אחרים לבצע שינוי ביוכימי שעוזר להם לשרוד. מילת המפתח כאן היא "רשת". במקום שנחיה בחברה שסועה, מגזרים מגזרים, שמופרדים בכל דרך אפשרית החל במערכות חינוך נפרדות, דרך חיים בערים נפרדות, הקשבה למוזיקה שונה, שיחה בשפות שונות, ועד להצבעה למפלגות שמזוהות עם המגזרים השונים, הגיע הזמן לנצל את ההתפרקות הזו כדי לבנות מחדש ולטוות חוטים שיחברו בינינו: חוטים של שיח והקשבה, ששמים את האצבע על הכאב והצרכים השונים – עברית, יידיש או ערבית  – הרי בסופו של דבר כדי להמשיך להתקיים נצטרך לייצר פה נרטיב משותף שמכיר בנרטיבים השונים, מחבר ביניהם ומצמיח פה חברה מתוקנת יותר, מחוברת יותר ופחות שסועה. חברה כזו תהיה חזקה ועמידה יותר בפני אותו "הפרד ומשול" שהוא ברירת המחדל של ההנהגה הנוכחית, ולכן גם משמש כאמצעי שליטה. עכשיו הזמן למנף את האירוע, לבקש סליחה מכל מי שנפגע ולהתחיל להצמיח שורשים חזקים ובריאים יותר שמחברים את כולנו זה לזה. עכשיו! לפני שיהיה מאוחר מדי.