אשה, רח' צלאח א-דין, ירושלים

בשבוע האחרון ניסיתי לעכל, ללא הצלחה. ניסיתי להבין אבל ככל שקראתי יותר, הרגשתי יותר אבודה. קמתי כל בוקר עם תחושה שחלמתי משהו רע. מול עיני הופיעו שוב ושוב פניה ופניו. גם בלילה, לפני השינה שמיאנה לבוא.

השיחה הגיעה בדיוק לפני שבוע ממכר משותף. השעה היתה 11 ומשהו בלילה. "אחות של לילי נרצחה". ארבע מילים שלמרות שלא הצליחו לחלחל, הרעידו את האדמה. התיישבתי, אבל גם המיטה לא ממש תמכה. געיית הפרות מן הגבעה הסמוכה פלחה את הדממה הלילית ונשמעה לי, בפעם הראשונה מאז הגענו לעמיקם, כמו זעקה.

הכרתי את מיכל ממפגשים חטופים אצל לילי, חברתי מבית זית. לפני כמה חודשים, כשעמדנו לעזוב את המושב, מיכל ואלירן באו לראות את הדירה. שוחחנו על הבית ועוד כל מיני שטויות וחשבתי לעצמי, בשמץ של קנאה, שכך נראה זוג צעיר ומאושר בתחילת דרכו. שמחים בדירה המצ'וקמקת והעלובה כי זה מה יש והעתיד עוד מחכה.

הם לא שכרו את הדירה, אלא עברו לרמת מוצא הסמוכה. כך סיפר אלירן, כשפגשתי בו ביום הבחירות בכניסה למועדון הותיקים בבית זית. הוא נראה מחויך כדרכו. עמדנו וקשקשנו כרבע שעה עם רפי, איש הביטחון, על בתים, מחירים ומעברים רק לא על שינויים. שום דבר במבטו הנינוח לא ניבא את האפשרות שאי שם בפנים משהו גועש ועומד להשתנות בעוד שלושה שבועות. האם עמדתי ליד הר געש שעומד להתפוצץ? הרי געש נותנים סימנים על התפרצות קרבה. יכול להיות שבני אדם לא?

ההלם הראשון הפך לכאב שמתוכו עלתה שוב ושוב אותה שאלה: האם הטוב יכול להתהפך ברגע ולהתגלות כמפלצת איומה? במי אפשר לבטוח ולתת אמון ומאיפה יגיע הרצח הבא? ובכלל, מה אנחנו יודעים על מי שלצידנו? האם, כמו שאמרה לילי אחותה, זה יכול לקרות אצל כל אחד?

כל מי שאהב יודע שאהבה יכולה להפוך בן רגע לכעס נורא. אותה אנרגיה חמימה ונעימה יכולה להפוך ללבה רותחת ברגע של כאב או פגיעה. המטפל שלי, דוד אטון, אומר שמקור כל הבעיות שלנו הוא בכאב. כאב שלא נתנו לו מקום, שלא נשמנו לתוכו, שלא אפשרנו לו להיות חלק מאתנו. מגיל צעיר מלמדים אותנו להדחיק את הכאב כי הוא מכוער, הוא לא נעים לסביבה. הכאב המודחק נצרב אי שם בגוף ובנשמה, הופך לאבן כבדה שחוסמת את הצ'י, את אנרגיית החיים. ואולי לפעמים גם מבקש לחסל את כל מה שסביבו. זו בעצם הסיבה שנשים נרצחות ע"י בני זוגן ולא להיפך. כי גברים חונכו לא לחשוף כאב או חולשה. הם חונכו להיות חזקים ואמיצים ללא מורא. רק שלפעמים משהו בפנים לא יכול לשאת את הקושי והופך לסבל נורא. אני שואלת את עצמי אם מאחורי החיוך של אלירן הסתתר כאב שחיפש דרך החוצה ולא מצא מוצא עד שהפך למעשה זוועה? האם היה שם משהו שלא ידע לומר? מתי התהפך הכל? האם בן רגע או שמשהו נבנה בהדרגה?

השבוע הזה הביא אתו כל כך הרבה שאלות וכאב. רצון להבין, לפענח, לשמוע, לדעת מה קרה. אולי הפרטים יפיגו את הכאב, את הבהלה. אבל גם כשנדע, הכאב יהיה בלתי נסבל. מה שנותר לנו, אלה שחיים כאן על האדמה, הוא ללמוד מהטבע, אבל להיות טובים ממנו ולבקש עזרה. להתריע כמו הרי הגעש ורעידות האדמה. לתת מקום לכאב, לראות בו כלי בדרך לריפוי ולהחלמה. לשתף, להשמיע ולדעת שהוא לא חולשה. הוא הדרך של הנפש לעזור לנו להתחבר ולמצוא את הדרך למי שאנחנו רוצים ואמורים להיות. החיוכים והשמחה ברשתות החברתיות הם לא פעם כיסוי למשהו אחר, פחות נעים, שהיינו רוצים לספר אבל חוששים, מתביישים או לא יודעים איך. אולי כי נדמה לנו שאנחנו היחידים שנושאים איזה כאב, כשבעצם ההיפך הוא הנכון. כולנו נושאים משהו עצוב בנשמה.