אילן בסניינו, זכרון יעקב, סוכות תש"פ

כשהבנתי מה נדרש על מנת שסוכה תיחשב כשרה, אמרתי לעצמי בפעם המי יודע כמה שאין על היהדות בכניסה לקטנות. או כמו שאבא שלי נוהג לומר "מתעסקים בשטויות". מסתבר שלבנות סוכה כמו שצריך זה עניין למהדרין. אלא שהדיוטה כמוני, שמשוטטת עם מצלמה ורואה סוכה שמזרון כעור שרוע על גגה ממלמלת לעצמה: "נו, מצאו דרך לסתום איזה חור שלא ירד עליהם גשם. יכלו לפחות למצוא משהו קצת יותר אסתטי". הצצה פנימה מגלה שהסוכה מדוגמת. מקושטת מהמסד עד הטפחות בשרשראות צבעוניות, נוצצים ותמונות מסורתיות. "ככה זה ישראלים", אני שחה שוב לעצמי. "לא יחשבו על הפרטים הקטנים. מבפנים הכל יפה, אבל מבחוץ יהיה מה שיהיה". ובעוד אני מנהלת שיחת חולין עם עצמי על אסתטיקת הלבנט, מזמין אותי בעל הסוכה פנימה. במבט יסודי יותר מתגלים  גם מקרר, פלטה חשמלית, כלי בישול. בקיצור, כל מה שבני ישראל לקחו אתם כשיצאו ממצרים. קוראים לו אילן בסניינו. כבר יותר משלושים שנה הוא בונה סוכה ולא פספס אף שנה. "גם במלחמה", הוא מדגיש.  "נכון" מאשרת יולנדה אשתו. הסוכה הענקית, שיכולה להכיל את כל דיירי הבניין, מציתה את דמיוני. "הערב תשבו פה, כל המשפחה?" אני מתעניינת בשמץ קנאה. הוא מסתכל עלי בהשתוממות מעורבת ברחמים, ואני קולטת שכרגיל אני בDelay.

"מחר שמחת תורה, נכון"? הוא מסביר לאט ובסבלנות כאילו הייתי עולה חדשה או פעוטה. אני מהנהנת.

"אז היום ערב שמחת תורה".

אני נוטה להסכים, אלא שעדיין איני מבינה. הבעתו המתחלפת מרחמים לחשד אומרת: אייי אייי, מה נפל עלי, אבל הוא לא מוותר.

"אז כבר לא יושבים בסוכה למה סוכות נגמר. כלומר, אפשר לשבת בסוכה אבל רק אם היא פסולה".

"למה לפסול?" אני משתוממת. "מה רע בסוכה כמו שהיא?"

 "כי לפי המצווה אין לגרוע ואין להוסיף. אז אם רוצים לשבת בסוכה, צריך לפסול אותה".

"איך אתה פוסל אותה"?

הוא מצביע על הגג. "את רואה את המזרון?" בטח רואה. אפשר שלא להבחין בעיטור המקורי?

"ככה פוסלים". אני מסתכלת עליו בהבעת אי אמון, חיוך מגחך מתגנב לזווית פי. מה הקשר בין המזרון לפסילה?

"הסכך צריך להיות עשוי מחומרים מהטבע, אבל המזרון עשוי מחומרים שלא מהטבע, נכון?" לא חשבתי על זה, אבל כן.

"אז עכשיו היא כבר פסולה. ואפשר לשבת בה".

מסתבר שהמזרון שרק לפני רגע קיבל העלאה בדרגה כאוטם עמיד במיוחד, מורד בזה הרגע בדרגה (או שמא מועלה שוב) ומתגלה כשומר הסף מפני חילול מצוות הישיבה בסוכה כשרה לאחר סיום החג, בבחינת אינו גורע ואינו מוסיף. וכך, שוב מתגלה היהדות במלוא הדרה ודקדקנותה ביכולתה למצוא פתרון מבריק לכל סוגיה. הסוכה הקדושה שבה ישבת שבעה ימים תאבד את קדושתה בדיוק בתום שבעת ימי הקודש ממש כמו שהעלמה היפה והזוהרת שהגיעה בכרכרה לנשף, תחזור להיות סינדרלה בחצות הליל. עכשיו, כשאני משועשעת מהמזרון שנזרק על הגג כדי שניתן יהיה לשבת בשקט בסוכה, מחלחל אלי משהו מחוכמת היהדות. ההפרדה החדה בין מה שהוא ייחודי וטהור לבין מה שהוא רגיל ויומיומי, על אף שהיא נראית לא פעם מלאכותית ואפילו טפשית, מכוונת לייצר בתוכנו שני מצבים: האחד בו אנו חיים על אוטומט, פועלים ויוצרים מבלי לחשוב יותר מדי, בעוד שבמצב של קדושה, אנחנו עוברים ממצב אוטומט למצב מכוון קשב, מצב שבו אנחנו מודעים יותר לעצמנו ומרוכזים בתחושותינו. במצב שכזה עולמנו הפנימי מתרחב ומתחבר לאוירה, למה שיש לנו, לעבר, למה שהיה לנו ולמה שלא היה. ארעיותה של הסוכה אמנם לא תיעלם כשהמזרון על הגג, אבל הכוונה או דרגת החיבור הפנימי שלנו לארעיות זו תשתנה. כך לפחות זה אמור להיות. נכון שזה לא תמיד עובד בדיוק לפי הספר, אבל לפחות יש הכוונה. בדרך החוצה אני מבחינה במגבר הענק שבכניסה. "מה עם זה? עשיתם פה דיסקוטק?" אני שואלת. אילן מחייך.

"זה בשביל שיהיה שמח" הוא עונה.

"חתיכת מגבר, אה? לא הביאו לכם משטרה?"

"הביאו. נו, אז מה? הזמנו את השוטרים לסוכה".