בחירות 2019, בית שמש

מחובקים ולבושים בחולצות התנועה שסימנה קף, כשברקע שלטי בחירות ותמונתו של אללי אדמסו, הישירו הפעילים מבט אל המצלמה, שקלטה את החיוך הרגעי ואת הכיתוב הכחול על הטריקו הלבן "כל ישראל אחים".

"למה אתם רצים ברשימה נפרדת?" שאלתי אותם. "כי אנחנו בעד דיור ציבורי, דיור וסיוע לזוגות צעירים", ענה אחד מהם.

"אבל יש כבר כמה מפלגות חברתיות. למה שלא תאחדו כוחות?" הצעתי.

"כי אז לא דואגים לנו. הופכים את האתיופי לבובה, כמו ביש עתיד. היא (פנינה תמנו שטה מ.ש.) לא באמת יכולה לייצג אותנו, אבל אומרים שיש להם אתיופית ברשימה".

"למה היא לא יכולה לייצג אתכם"? אני מקשה.

"כי כשיש הצבעה, היא צריכה להצביע לפי מה שהמפלגה מחליטה".

עכשיו אני מגייסת את הצד הפרקטי שלי. "כמה קולות אתם צריכים כדי לעבור את אחוז החסימה"?

חישוב זריז ולא מדויק מביא אותנו ל"משהו כמו 130,000 קולות, אולי קצת פחות".

"שיהיה בהצלחה", אני מאחלת.

לא רחוק משם וקרוב עד כמה שניתן לקלפי, ניצב דוכן קומפקטי ותמונת הרב עובדיה תולה על גזע עץ סמוך. בחור צעיר ממושקף וחייכן מחלק לעוברים ושבים קופסאות קטנות, שמזכירות למי צריך להצביע. "אנשים לא יודעים למי להצביע, את מבינה?" הוא מסביר.

"באמת? אבל עוד רגע הם בתוך הקלפי" אני תוהה.

"נכון ועדיין הם מתלבטים, אז אני משכנע אותם".

"איך אתה משכנע?"

"אני נותן להם קופסה עם נרות ואומר להם שהכי חשוב זה לימוד תורה. שהשם אתנו רק כשאנחנו לומדים תורה. בלי זה אין קיום לעם ישראל".

"בדיוק", מתגבר אותו המפעיל, איש מבוגר ומזוקן, חבוש מגבעת שחורה. פעם היתה פה פשיעה שלא יכולת לעבור ברחוב. עכשיו את יכולה ללכת פה בשקט בעשר בלילה. אף אחד לא יגע בך. את יודעת למה? כי כולם הלכו ללמוד תורה ומאז אין גניבות, אין אונס. הכל בטוח".

"אם כבר מדברים על ביטחון, איך אתה יודע ששכנעת? אולי מישהו אחר ישכנע אותם בתור לקלפי?" אני מקשה.

הוא צוחק "זה כבר אני לא יודע".

גיגול קצר מגלה שבארץ חיים כיום בסה"כ כ-160,000 יוצאי אתיופיה. לכמה מהם זכות בחירה? בניכוי ילדים ונוער, הרבה פחות. כלומר, סיכוייה של "כל ישראל אחים" להיכנס לכנסת קלושים אם לא אפסיים, אלא אם יצביעו לה כמה עשרות אלפים שאינם אתיופיים. הסיכוי שזה יקרה הוא בערך כמו הסיכוי שאדע אם "משוכנעיו" של הבחור החביב עם הנרות אכן הצביעו ש"ס.

אז מה בכל זאת מניע אותם? נניח שזו האמונה במטרה, אלא שבתוך המסע הדמוקרטי שלנו נראה שהתפלגנו בקצב שמזכיר חלוקה של תא. הגבול הדק שבין חברה דמוקרטית בריאה לבין חברה מפולגת שבה המפלט היחיד הוא הקמת מפלגה עם מצע מצומצם, ממוקד מגזר ונטולת אידיאולוגיה, נחצה. למעשה, זהו אותו גבול עדין ושברירי שבין התמודדות להשרדות. ה"ביחד" שמניע לפעולה למען מטרות משותפות מתאדה, ואת מקומו תופסת הוויה השרדותית בה כל אחד רואה רק מטר לפניו. המקום לשינוי הולך ומצטמצם, אבל לא הרצון. וכך היא מוצאת עצמה מקדשת את תפקיד השומר האלמותי הנערץ בדמותו של בנימין האחד והמוכר ואת תפקיד המושיע שקם בן לילה, בנוסחת הקסם של "כוכב נולד" בדמותו של בנימין האחר. השומר והמושיע לא ישנו דבר אם לא נבין שכל אחד מאתנו נושא באחריות להנעת העגלה התקועה הזו. וזה אומר להוציא את הראש החוצה מנקודת הנוחות, לפתוח עיניים, לראות את כל מה שטוב פה ועוד יכול להיות. ואז לומר לעצמי שחייב להיות איזה מקום שבו אני יכול לשנות. שינוי קטן, אפילו מזערי שיפיץ אפילו קרן אור קטנה.

עד יום שלישי האחרון השם אללי אדמסו לא היה בתודעתי (למרות שבעבר הספיק לכהן זמן מה כח"כ מטעם הליכוד) ואני יודעת שכמוני יש עוד. הוא לא נכנס אליה כי, כמו כולם, הייתי עסוקה בשואו הגדול, במאבק הצמוד בין שני הבנימינים שניצחו, כל אחד בדרכו. אבל גם משום שבמצב הקיים, בו ריבוי המפלגות מזכיר סופרמרקט ענק מרובה סחורות, אין בכוחו לעבור את מחסום תודעתם של הקונים הצובאים לפתחו.

אללי אדמסו גם לא נכנס לכנסת ה-21 כמו גם מירב מיכאלי, אורלי לוי אבקסיס ועוד רבים וטובים להם אנו זקוקים כדי לשנות. כל אחד מהם ימצא דרך משלו לשנות ולהשפיע על המציאות שלנו. כל שנותר הוא לאחל להם ולנו שיבוא יום בו דרכינו יפגשו.