רמלה 2017
בעיקרון אין לי שום דבר נגד יצירתיות. גם לא מהסוג המכונה כחול לבן. אבל מה קורה כשהיצירתיות הזו נוגעת בנקודה רגישה אצלי, הנקודה הפמיניסטית? שם מתחילה לה איזו התגוששות קטנה. כי מי שייצב את הבובה הזו, עשה עבודה לא רעה במונחי אלתור מקומיים, אבל הפך אותה למתאבדת פוטנציאלית במונחים פסיכיאטריים. אין לי מושג מאיזו כת הוא הושפע, אבל כשראיתי את הדיוה הזו לבושה בצבעי הדגל ומחוברת במין הכנעה עצמית שכזו, עלו בי אי אלו מחשבות לגבי החיבור שלה אל עצמה. או ליתר דיוק על החיבור שלנו לעצמנו. מה קורה לנו במקום הזה שבו אנחנו מבקשים לייצר איזו נקודת איזון חדשה? דהיינו להבהיר לגברת מהו מקומה. האם הקשירה הפסאודו בטוחה הזו נוגעת לתפיסות מגדר מקומיות? כלומר, אם הדוגמן היה ג'נטלמן מקומי, האם ברגע נתון היה מוצא עצמו גם הוא נכנע? או שמא היה נמצא לו חיבור אלגנטי יותר אל אותה מציאות רעועה?
כתיבת תגובה