נינג'ה הג'ינג'י "אז מה אם אני רק חתול רחוב?"

קרה לכם פעם שמצאתם את עצמכם בזבל, דאגתם ותהיתם למה כל הצרות נופלות עליכם בבת אחת? במחשבה שניה, אפשר לומר שלכל אחד יש את הזבל שלו, לפעמים מלא יותר, לפעמים מתרוקן, לפעמים מישהו זורק פנימה איזו מציאה ו"צרות" זה רק עניין של השקפה, שלא לדבר על זבל ממוחזר ומי שביקר ב"פארק אריאל שרון", יודע על מה מדובר (אם לא ביקרתם, מומלץ בחום). אבל למה לעשות לכם ספוילר אם אפשר להתחיל דווקא מהרגע המכונן שבו הבחנתי בגור ג'ינג'י אומלל וצווח כבן חודשיים (השלב שבו אמא חתולה הולכת לדרכה, ואמא טבע נשארת שם לעשות את שלה), בתחנת האוטובוס בכפר קרע. אותו לילה היה קר במיוחד ולמרות שהחתול הגיע לדציבלים שמתחרים באמבולנס, לא נראה היה שמישהו מתכוון לתת לו חסות. במקרה אחר אולי הייתי משאירה אותו, אבל לאור העובדה שהתחנה נושקת לכביש ראשי ובהתחשב בסופה הממשמשת ובאה, החלטתי ללכת על הצפוי מכל, וחזרתי הביתה עם זמר אופרה מחופש לחתול ג'ינג'י.

במהרה התגלה שהזמר המחונן משלשל כהוגן. אחרי כמה יממות בהן הדציבלים עברו את הגבול העליון של מה שהשכנים מסוגלים לסבול, והבית הדיף ריחות שמתחרים בחיריה האגדית, הבנתי שאורז ועוף מכובס לא יעזרו פה והתחלתי לחפש וטרינר שעושה הנחה לחתולי רחוב (ובעיקר לבעליהם השקועים במינוס). כך מצאתי את עצמי באחד מרגעי התפנית של העלילה, כשבהמלצת מישהו מהמושב הגעתי למרפאתו של ד"ר רפאל פראג בגבעת עדה. אחרי שפי הטבעת של הג'ינג'י נחקר ביסודיות, הגיע רגע האמת. החתול לא סתם חולה. יש לו "צניחה" של פי הטבעת. כן, גם אני לא חשבתי שאיבר כל כך קטן ומוצנע יכול להגיע להישג כזה (תוצאה של השלשולים הרבים), ובאותו רגע גם הלב שלי צנח כי זה הדבר האחרון שהמינוס שלי זקוק לו. השארתי את המסכן בידיו האמונות של הצוות והלכתי לשקם את יחסי עם השכנים.

את השכנים לא מצאתי (נמלטו כנראה לחו"ל), אבל זכיתי בשני ימי חסד בהם שהה החתלתול במרפאה, אכל כמו שלושה והתאמן בטיפוס אולימפי על סורגי הכלוב. למרבית הפלא, מצבו הרפואי לא נתן את אותותיו בתאבונו או במצבו הגופני. הנינג'ה הקטן, שקיבל אנטיביוטיקה ויחס של נסיך מהצוות המסור, המשיך לעבוד במקביל גם על פיתוח קול. כשהגעתי לקחת אותו, נשמו לרווחה כל יתר המטופלים, אבל לא אני. גם אחרי ההנחה וכל שאר ההקלות, היה החשבון לא קטן. ליתר דיוק, שש מאות ומשהו ₪ אחרי הנחה. זה היה קשוח מדי עבור חשבון הבנק הצונח שלי. היה ברור לי שזה לא הזמן לאתגר אותו. זה היה הזמן ללכת על משהו חדש שלא ניסיתי עד עכשיו. בעיקר כי לא הגעתי לסכומים כאלה עם חתולים שמצאתי, וגם משום שאני לא טובה בלבקש. אומרים שהצורך הוא אבי ההמצאה וזה היה הזמן להעז. ביקשתי מרוני, הוטרינרית המקסימה שעובדת אצל ד"ר פראג, לשלם 300 ₪ ולנסות להשיג את היתר בתרומה. אחרי שהתאוששתי משובו של הנינג'ה, קמתי בבוקר בכוחות מחודשים ופניתי לאחד מדפי הפייסבוק שמטרתם לחבר בין אוהבי החתולים לדורותיהם. בהיסוס רב ובתחושת רפיון מסוים, אבל גם עם לא מעט תקווה, העליתי פוסט המתאר את הרפתקאותי עם הקטן. אמרתי לעצמי שגם אם אגייס חלק קטן מהסכום, זה בטוח עדיף על כלום. הוספתי תמונה של הכוכב והלכתי לחפש אטמי אזניים (הוא בדיוק החליט שאורז ואוכל רפואי לחתולים זה לא מה שהבטיחו לו). אחרי שהתעסקתי בענייני כשעה והיצור נרגע, ניגשתי לבדוק את הודעות הווצאפ שלי. פתחתי את ההודעה של ד"ר פראג ועל המסך הופיעה מסגרת כחולה של תשלום בביט עם המספר 300 במרכזה. אני מודה שלקח לי רגע ארוך מאוד להבין שמישהו תרם כמעט את כל הסכום שהייתי חייבת לוטרינר, ולקח לי עוד רגע ארוך עד שהרשיתי לעצמי לשמוח. אחרי שהודיתי לו, הבנתי שכל העסק הזה עם הג'ינג'י הקטן היה צריך לקרות. אולי כדי שאלמד לבקש עזרה, אבל בודאי כדי להזכיר לי שיש בינינו עדיין כמה אנשים טובים, שמסוגלים להתחבר גם לסבל של חתלתול. זה היה פיצוי הולם לכל אותן פעמים בהן שמעתי שוב ושוב את השאלה "בשביל מה לקחת אותו? למה לא השארת אותו שם?"

האם אפשר לעזור לכולם? ברור שלא, אבל אפשר לעזור לחלק ממי שזקוק לעזרתנו. תמיד יהיה שם מישהו כזה, כי תמיד יהיה לנו משהו שחסר למישהו אחר. אני מאמינה שכשאנחנו חולקים עם אחרים את מה שהתברכנו בו, אנחנו מייצרים ארגיה טובה שתמשיך להתגלגל הלאה, ובסופו של דבר תגיע אלינו בחזרה כשנהיה זקוקים לה.

בינתיים הנינג'ה מחלים בהדרגה, מתלוצץ עם רופאיו וישמח לבית חם שיאמץ אותו באהבה.