כשראיתי אותם בגן משחקים גדול באחר צהריים סתווי של סוכות, נזכרתי במה שאמר לי פעם מישהו חכם: אהבה היא נתינה מעצמך מבלי שנגרע ממך. ברגעים כאלה נדמה שהאינדיבידואליזם המערבי לוחש "קטונתי" ומשתאה, כמו מכיר בנחיתותו אל מול כוחם של מסורת וערכים משפחתיים. באותה חברה, שנדמה לעיתים שקפאה על שמריה ואטמה …
על החולצה שלה היה כתוב בגדול Oui ("כן" בצרפתית, נשמע גם כמו "אנחנו" באנגלית), שבלט בין שלל הטקסטים באמהארית. כמה בנות ישבו ביחד והשתעשעו בצילומי סלפי, אבל היה ברור שהיא המנהיגה. היא זו שקובעת מה מצלמים, לאן מסתכלים ומתי. האינטראקציה ביניהן סבבה סביב המכשיר, שרוב הזמן היה בידה. כשהתקרבתי ראיתי …
עישון נרגילה מתחבר לי לשאנטי. איזה פסק זמן שאתה לוקח כדי להתנתק או להסתתר מאחורי ענן עשן. מין מנהג גברי כזה שתמיד נראה צבעוני ומגרה, ממסטל משהו ומחבר בין זרים או קרובים כמעט כמו אוכל. ביחוד אם מעבירים את הפיה מאחד לשני, אז יש גם סיכוי לקבל איזה הרפס. ככה …
אם צייצה, איש לא שמע. היא פשוט היתה שם. חלק מחומה אינסופית. מה חשב מי שתלה אותה שם? האם הבין את משמעות החיבור החדש שיצר? שלגדר הזו כבר יש מקום בחייו? זה שבתחילה עוד זעק על הבטון שפלש, הפנים שלעת עתה כולנו כלואים. והציפור? הוא מאכיל אותה ודואג לה לבית. …
זה לא היה חלון ראווה שגרתי. נשקפו דרכו חלל כמעט ריק, רצפה מלוכלכת, אחוריה הרחבים של טלויזיה ישנה, ספה וזוג רגליים. ללא ספק, סיבה טובה להציץ פנימה. למרות שהמצב לא נראה מזמין, נכנסתי. הרגליים היו שייכות לאדם מבוגר שבהה במסך. כששאלתי אותו מהו המקום, ענה "מה שאת רואה". "אני לא …
