תמיד כשאני עולה על אוטובוס או רכבת שאני לא מכירה, החרדתיות שלי עולה פאזה. גם הפעם האפשרות שטעיתי ואמצא את עצמי בראש פינה במקום בנתיבות, ניקרה בי. אלא שהפעם לא היה מקום לטעות. ברגע שעליתי לקרון, עלו באפי ניחוחות תבשילים שהגיעו משולחן המטעמים שפתחה משפחת אלבז. עם סיפתח כזה ידעתי …
כשנשארתי לבד עם עצמי ניסיתי לשחזר מתי התחיל להפריע לי כל העסק הזה שנקרא הזדקנות. מילה איומה לכשעצמה שמעוררת אצלי אסוציאציות לא נעימות כמו נבילה, סוף, פרישה, חוסר נשיות, חוסר רלבנטיות, הצטמקות, דחיה ועוד. אז כמובן שגם אני למדתי, כמו כולם, להשתמש בשפה מכובסת ולומר מתבגרת או גדלה, אבל תכלס …
לפני שנה בערך, באחת מנסיעותי המעטות באוטובוס, מישהו קם והציע לי לשבת. מבחינתי זו היתה קפיצת מדרגה שאי אפשר לעבור עליה לסדר היום, אבל בלהט העניינים והסידורים, עברתי. כמה שבועות אח"כ מצאתי עצמי שוב במצב דומה. הוריתי לעצמי לא לקחת ללב אבל הפרתי את ההוראה ברגע שהצצתי בבבואתי באותו ערב. …
אחד הדברים שיהודי מבין מגיל צעיר הוא שהעולם כולו נגדנו ואיכשהו זה תמיד קשור באוכל. זה מתחיל מתישהו בסביבות הפעוטון כשאתה לועס את המצה בגרון ניחר ומשמיע קולות של תקליט חורק תוך שאתה מדקלם שירי חופש, ממשיך בגן בחנוכה כשכתמי השמן על הג'ינס החדש יהיו תמיד זכר לרשעותם של היוונים …
קרה לכם פעם שמצאתם את עצמכם בזבל, דאגתם ותהיתם למה כל הצרות נופלות עליכם בבת אחת? במחשבה שניה, אפשר לומר שלכל אחד יש את הזבל שלו, לפעמים מלא יותר, לפעמים מתרוקן, לפעמים מישהו זורק פנימה איזו מציאה ו"צרות" זה רק עניין של השקפה, שלא לדבר על זבל ממוחזר ומי שביקר …
