בגלל אחמד עצרתי פעמיים. פעם ראשונה

אחמד

כדי לצלם ופעם שניה כדי לחשוב. בגלל אחמד (או בזכותו) התחלתי לחשוב מחדש על המושג "הפסקה". כלומר, איפה ואיך אנחנו בוחרים לנוח או לקחת פסק זמן מהחיים? אני לא מדברת על משהו גדול, אלא דווקא על ההפסקות הקטנות והלא מתוכננות. אלה שאנחנו מרשים לעצמנו באמצע משהו (או לא מרשים אבל בכל זאת לוקחים), שלפעמים לא ברור בכלל אם זה בסדר לקחת אותן כי אנחנו אמורים עכשיו להיות מה זה עסוקים. זה יכול להיות רגע ללטף חתול, לפנטז, ללטף את האגו או לבהות. מבחינתי הן הכי חשובות. יותר מאלה שמתוכננות. כי דווקא בהן משתחרר איזה מטען לא צפוי שעד עכשיו היה לכוד, ומסדר לנו מחדש את הראש. ככה בקטנה, בלי לקטוע את רצף החיים. אולי כי דווקא בהן אנחנו מרשים לעצמנו לאהוב את עצמנו ולשחרר את מה שמיותר. היה לי ברור שאחמד לא מחכה שיתנו לו. הוא לוקח לבד את פסק הזמן שלו, גם כשאין ריפוד. כי לריפוד אין הרבה משמעות כשאתה עושה את מה שנכון לך. כשאתה מחובר 100% ויודע שעכשיו זה הזמן שלך. ואם מה שנכון לך עכשיו זה לתפוס רגע של זולה על הדוכן השכן, עוף על זה כי עוד רגע תצטרך לחזור לדגים, שכבר לא ישובו לים. וזה לגמרי לא משנה אם מסביב השוק הומה. איך נראה פסק הזמן שלכם?