בחירות ספטמבר 2019, קרית מנחם, ירושלים​

בוקר ה-17.9 תפס אותי לא מוכנה. בפעם הראשונה בחיי הסתכלתי על עצמי וחשתי בושה. אני, שתמיד ידעתי למי להצביע, שדעותי המוצקות התגבשו לאורך זמן, מתוך ידע, קריאה, דיונים מרתקים עם חברים וקצת משעממים עם עצמי שלא לדבר על כמה וויכוחים חסרי תוחלת עם שכנים, אני לא יודעת מה לשים. להגנתי מלמלתי שהייתי חודשיים בארה"ב ובינתיים מפלגות ואנשים השתנו, התפצלו, התאחדו ונעלמו כי זה המזרח התיכון. עשיתי גיחה קלה לחו"ל וכשחזרתי וגיליתי שסתיו כבר לא פה ואורלי כבר לא שם ושקד הזריזה הזיזה עניינים. אז קודם כל, כל הכבוד לשלושת הנשים האלה שלא מוותרות ועושות הכל כדי לקדם את הדברים שהן מאמינות בהם. אבל היי, מה עם קצת יציבות?

האמת היא שהרגשתי עייפה. כל מי שדיברתי אתו נשמע מותש. כמה אפשר עוד להתעסק בכן ביבי לא ביבי או רק ביבי, בכן תהיה קואליציה או רק גוש חוסם. יש משהו מתיש במקום הזה שמסתובבים בו כל כך הרבה יהודים באי שקט שמזכיר כיתת חינוך מיוחד ללא ריטלין. לרגע רציתי לחזור לארה"ב. שם יש רק שתי מפלגות גדולות שלא השתנו כבר מאתיים ומשהו שנה, שעושות רעש גדול במשך חצי שנה ואז יש שקט לארבע שנים. אצלנו לעומת זאת, ארבע שנים איכשהו מתכווצות תמיד לשלוש (במקרה הטוב), בין לבין הן מאיימות להתפרק, לפרק להתאחד או לעבור איזו מוטציה אחרת שתטלטל את המערכת מחדש ותזכיר לנו איך זה לגור במקום שבו כולם (או הרוב) יהודים.

מודה, איך שנחתתי בביצה הים תיכונית שלנו, הלכה לי כל הרעננות שאגרתי באמריקה ובמקום זה הרגשתי ליאות ומבוכה. מה שהיה ברור לי לפני שנסעתי, כבר לא היה ברור בכלל, שלא לדבר על זה שבינתיים ביבי הספיק לחרוץ את גורלם של עוד כמה נדבכי דמוקרטיה. הבנאדם לא רוצה לנוח קצת בקיץ? מסתבר שלא. נראה היה שגם חברים ומכרים מסתובבים עם סימן שאלה ותוהים איזה פתק לשלשל. האם הקרקס שמתנהל כאן לאחרונה הפך את כולנו לחבורת שורדים שלא מסוגלים לגבש דעה?

ואז זכרתי שאולי זו אחת הסיבות שאני אוהבת את המקום הזה, כי שום דבר בו לא מובן מאליו. ותוצאות הבחירות מוכיחות את זה. אז באחר צהריים מנומנם של שלישי השבוע, בשכונה ירושלמית שתושביה התנהלו בעצלתיים אל הקלפי, כשהבחנתי בפעיל ימינה מנמנם בעמידה על הלחי של גנץ, נזכרתי במאמרו של הרב ליאור אנגלמן, שקראתי יום קודם, בשם "אנחנו ביחד לעוד הרבה שנים"*. מה שהוא אומר בקיצור הוא שכולנו תלויים זה בזה, גם אם לפעמים נראה שהיינו מוכנים להרוג אחד את השני בקרב על האמת. ממליצה בחום לקרוא. וגם להרהר ולהפוך ברעיון הזה, כי לאף אחד אין בעלות על האמת כאן. ועד כמה שזה נשמע קשה ובלתי אפשרי, לכל אחד יש משהו לתרום לארץ הזו ולאבולוציה שלה, גם אם לרגע הוא נראה כמו מוטציה לא רצויה. מה לעשות, אנחנו לא כמו אחרים ולעולם לא נהיה אמריקה. תמיד נהיה יהודים, שונים, וכחנים וקצת תככנים. תמיד נייצר סימני שאלה. זה מה שמייחד ואיחד אותנו לאורך ההיסטוריה. זה לא אומר שלא נוכל לחיות כאן ביחד. להיפך, זו יכולה להיות נקודת החוזק שלנו אם רק נלמד איך עושים את זה.

" הכתבה מופיעה בגיליון האחרון של "קרוב אליך", גיליון 289, פרשת כי תבוא. למי שמעוניין לקרוא את המאמר (מומלץ), אשמח להעביר צילום בווצאפ.