שוק פתח תקווה, נוב' 2019

היו שם 8 שולחנות ו-16 ספסלי פורמייקה שחוקים. כל אחד תפס לו שולחן. גם אני. השמשיה כבר שכחה מתי הגיעה לשם ולמה, התכנסה למצב חסכוני ועשתה עצמה שהיא לא מכירה בכלל את הטורקי. היא התקפלה לתוך זכרונות הקיץ ואם רק התקרבת אליה, אפשר היה לשמוע את הצירים חורקים מבפנים, מתווכחים ביניהם אם להישאר במצב אנכי. שום דבר שם לא הזמין לשבת, אבל בכל זאת התיישבתי. אולי כי רציתי לדעת איך יסתיים הויכוח ואולי כי רציתי שמישהו יתיישב לידי ויקשיב לקולות שבוקעים מתוכי. זה לא קרה. אולי כי דברים כאלה כבר לא קורים בגילי. אני לומדת להקשיב לקולות בעצמי. להבחין בין נשימה של ציפיה לנשימה של השלמה. הראשונה קצת קטועה, נדחקת בזריזות בין הבטן לסרעפת. השניה זורמת לה לאט ובעצלתיים מהריאות לבית החזה, מחליקה בשקט מתחת לגוזיה. אני מחפשת את זו שמלטפת, ובדיוק אז מתיישב מולי האיש מן הספסל הסמוך, שביקש ממני לפני רגע לא לצלם. "למה לך לצלם אותי?" הוא שואל ומוסיף "אני לא כזה יפה". הוא שולף את הסלולרי ומראה לי תמונה ישנה בשחור לבן של עלם נאה. "את רואה? פעם הייתי יפה, אבל עכשיו…". ואני לגמרי מבינה אותו כי גם אצלי יש איזה דיאלוג לא סגור בין פעם לעכשיו. הוא מתיישב מולי. "איפה זה?" אני שואלת. "בשוויץ" הוא עונה, ולמראה מבטי המשתאה, כי האיש לא נראה אירופאי בעליל, מוסיף "אני מקזבלנקה, אבל שלחו אותי ללמוד בשוויץ". רק ששם הוא לא הבריק, וסופו של דבר שהגיע לארץ ופתח בסטה בשוק שהתפתחה וגדלה לכמה בסטות. "בגלל זה המשפחה שלי לא מדברת אתי כי אני לא מלומד כמוהם. אבל מי בסוף נוסע במרצדס?" הוא שואל וחיוך גדול משנה את פניו. מסתבר שלכל אחד יש איזה פעם ואיזה עכשיו ואם יש לו מזל, גם משהו להתנחם בו ויד שמלטפת.