צעדת "נשים עושות שלום", אוק' 2017

כל המתחים שנאגרו בגוף ובנשמה במשך השבוע מתנקזים אל היוגה של שישי בבוקר. זה הזמן שלי לעצמי. המודעות בכל תנוחה, הדיוק שלה והנשימה. עבודה ללא מאמץ, התבוננות פנימית אל הגוף והנשימות לוקחים אותי למקום של התמודדות וחיבור מחדש של מה שהתנתק במשך השבוע. אחרי שעה וחצי יש הרגשה שנולדתי מחדש… כלומר, עד שאני חוזרת הביתה ורואה את ערימות הכביסה… ואת הכלים בכיור ואת ערימת הזבל על הרצפה שוויני, החתול האובסי שלנו, רוקן מהמשולש בכיור. למה אין יוגה לחתולים?

רגע, בשביל מה עשיתי יוגה אם השגרה שוב מכה בפנים? כי עכשיו כשהפנים מאוזן, לא משנה מה קורה בחוץ. כלומר, בהחלט עדיף שוויני יתחיל לחשוב על דיאטה, אבל מצבו הנוכחי (ומצב הבית בכלל) לא יזרקו אותי אל נקודת הכעס או השבירה. משהו בתוכי מחובר ורגוע, האדמה לא רועדת תחתי. אני יודעת שאחרי שאשתה קפה וארפרף על כמה שורות בעיתון, אגיע לזה וגם אקשיב לאמי שמתחננת שאקח כבר עוזרת.

מראה הבית בשישי בבוקר, אחרי שבוע של פעילות, מזכיר לי את מצבנו הנוכחי. על שניהם השתלטה רוח רעה שמבקשת להפריד ולזרוע הרס. אלא שכשיודעים שהבית האמיתי נמצא בתוכנו ושלא משנה מה, אנחנו חזקים מספיק מבפנים ומאמינים בדרכנו, אז אנחנו יכולים להכיל גם את מה שנראה כמו איום או הפרעה בלתי נסבלת לאג'נדה היחידה שבאה בחשבון מבחינתנו.

אני יכולה להמשיך ולדבר עד מחר על בתים וחתולים, זה קל, אלא שמה שמעניין אותי הוא הנרטיב המשותף. כשהצטרפתי ל"נשים עושות שלום", חציתי את הרי החושך. זה התחיל ביום שישי ההוא, כשנסעתי עם נשים נוספות (שמאלניות כאלה, אם מותר עוד להשתמש במילה) למפגש עם נשים בגוש עציון. דיברנו והקשבנו זו לזו, והרגשתי איך נסדק סדק קטן בחומה שהקמנו, כל אחת בטריטוריה שלה. למרבית הפלא, האדמה לא רעדה תחת רגלי. היא אפילו נהייתה יציבה יותר כי יצרנו מרחב חדש ושלם יותר. זה לא אומר שאין חילוקי דעות בינינו, אבל יש הכלה. ומהצד השני הופיעה גדיר האני (Ghadir Hani). ”כשאני פוגשת את האחר, אני מחפשת את המשותף ומתחברת אליו" היא אומרת. גדיר, שפעילה בתנועה כבר 3 שנים, משכה את תשומת ליבי ביום כיפור האחרון כשסיפרה בווצאפ של אחת הקבוצות בתנועה על הצום שלה, צום שבחרה בו מרצונה. כמה חזקה ובטוחה במי שהיא עליה להיות כדי לחצות את הקו הזה שבין שתי הדתות והתרבויות.

גדיר היא סמל עבורי לתחילתו של נרטיב חדש שבו יש מקום לשני העמים. נרטיב מאוזן שבו הכאב של שני הצדדים אינו נרמס אלא מקבל מקום והכרה מתוך הבנה שבבית הזה, גם אם הוא צר, הולך ונבנה חוזק שיכול להכיל את שנינו. בזכות זה, אותם מוטיבים של השרדות וקרבנות שאנחנו מקדשים היום, הולכים ומתפוגגים. במקומם נפתח מרחב אחר ואוורירי של תקווה, אמון והומור. מרחב שבו שני הצדדים מכירים בנרטיב של האחר, מכבדים וחולקים אותו. נכון, היה לכל אחד מאתנו חלום אחר, אבל אולי החלום הזה יהיה טוב יותר.