בני ברק, פורים תש"פ

"אשתי שמה לי את זה" הוא ענה כששאלתי אותו אם הוא מרגיש טוב עם הורוד. אז גם אם הוא לא בחר בעצמו להתעטף בנוצות ורודות, בשבילי הוא סוג של גיבור. אחד שיודע מה הוא שווה, אבל לא מתהדר וגם לא עסוק בזה. ייתכן שלו היה לבד, היה בוחר לו איזה כתר מוזהב וגלימת סאטן אדומה, אוחז שרביט בידו ונכנס בהוד והדר למסיבה. אבל כל זה כבר מאחוריו. עכשיו, כשהוא איש משפחה, הוא כבר לא זקוק לכתר המנצנץ, גם לא לגלימה. הם מונחים בארגז התחפושות כמו זיכרון ישן, ביחד עם כל מה שהשאיר מאחוריו. לפעמים הם קורצים לו, והוא שואל את עצמו אם היה בוחר בהם שוב ולו ליום אחד. משהו בתוכו ניצת, אבל כשהוא מסתכל עליה הוא יודע שיש רק ממלכה אחת. זו שהקימו ביחד. שכל אחד מהם הביא את עצמו לתוכה, עם כל הטוב והרע. שבה יש לכל אחד מקום לטעות, להיות מי שהוא ומי שהיא, בלי לחשוש מה יחשבו ומה יאמרו עליהם בחוץ למחרת. שבזכותה הם לא צריכים להוכיח שום דבר לאף אחד. אז אם בי"ד באדר היא רוצה אותו בורוד, הוא יכול להרשות לעצמו להיות קצת רך ומתקתק בין החליפה לעניבה. אחר כך היא תאהב אותו יותר, וגם הוא אותה.