אור עם פנקייק ורובה נרפ, מרץ 2020

יש רגעים כאלה בהיסטוריה שכל אחד זוכר מצוין איפה היה ומה עשה. רצח רבין, רצח קנדי, החזרת השבויים מאנטבה, אסון המסוקים. על אותו משקל אני יודעת שיש רגע אחד שלא אשכח באותו יום חמישי אחר הצהריים. בעודי מתעוררת לאיטי משנצ מתקתקה, נגלה לעיני בני הצוהל כשהסלולרי שבידו מונף כמו דגל אולימפי והבעת ניצחון מרוחה על פניו. הילד היה בעיצומו של ריקוד  תזזיתי, כשהוא מדלג מרגל לרגל ומכריז בעליזות "אין לימודים… מיום ראשון אין בית ספר…" לא אומר שכמורה הידיעה לא שמחה אף אותי לרגע, אלא שאז התחלתי לעכל את ההשלכות הצפויות. אנחנו עומדים לבלות את הימים הבאים בבית מבולגן, כשהילד במרתון אינסופי של צפייה בטלויזיה בעוד אני מנסה נואשות לנתקו מן המסך רק כדי לגלות שעבר לסלולרי.

כשהתעוררתי ביום א', היה הילד שרוע כבר על הספה מול המסך, קופסת דגנים לצידו פלוס כל מה שהצליחו החתולים הרעבים לפזר בניסיון להשיג מזון כלשהו. שתי פחיות קולה התגלגלו על השטיח ומבט מאושר הציץ מעבר לשמיכה שכסתה אותו. לעומת זאת, לי חיכו מאה ומשהו הודעות בווצאפ של בית הספר, עוד מאתיים הודעות בווצאפ של המושב, 300 הודעות בקבוצה מקצועית אחרת שאני חברה בה וכמה עשרות הודעות בקבוצת ההורים. המכשיר צפצף בלי הרף, הסוללה שהיתה מלאה אמש היתה עכשיו ריקה לחלוטין ובעודי מנסה לפענח את רשימת המשימות שנשלחו על ידי מוריו, שאל אותי החצוף הקטן אם אני יכולה להכין לו פנקייק.

כדי להתאושש מגל הפורענות שנחת עלינו, הודעתי לו נחרצות שזה לא חופש וחזרתי למיטה. הוא מצידו המשיך להניע במהירות את הג'ויסטיק, בעוד אני שוכבת מתחת לפוך ותוהה ממה מתחילים. התהיה נמשכה כמעט שעה שבמהלכה הספקתי לשמוע את המקרר נטרק עשר פעמים, משהו נשבר וכמה בומים על קוליים שמפלחים את חלל הסלון. הפוך פיצה על הכל, אבל הטלפון הראשון שהגיע מהמורה שאתו אני מלמדת אילץ אותי לצאת מהשנטי ולהתארגן לחיים החדשים שנכונו לי. "קראת מה שכתבו בקבוצה?" שאל. "עדיין לא" התוודיתי בעודי מנסה לסגל לקולי מעט אשמה. בום נוסף נשמע ברקע. "תיכף אחזור אליך" אמרתי כשאני נפרדת בצער מהפוך, והלכתי לברר מה מתרחש. מסתבר שהילד פתח בסלון סקיטפארק, ובעודו משנע מכוניות מירוץ לעבר יעד לא ידוע, ניסה כוחו גם בפעלולי קורקינט או בשפה מקצועית "סקוט" כשהוא נוחת מדי פעם על הרצפה עם אותה הבעה שנותרה על פניו מיום חמישי.

"אז אפשר פנקייק"? שאל הנער ממרומי הסקוט. לקחתי ליד את הסלולרי שלי, שנטען בינתיים, ובהבעה הכי רצינית שיכולתי לאמץ, הזכרתי לו שלא מדובר בחופש. "אז למה את ישנה עד מאוחר?" לא ויתר. הבנתי שהגיע זמן לצלול לעניינים ושאלתי אותו במה הוא מעדיף להתחיל: מתמטיקה או אנגלית. "יש משהו אחר?" שאל בטון מכמיר. בניגוד לצפוי, בחר במתמטיקה והלך לחפש את הספר. במקביל, אני ניסיתי להבין מה רוצה המנהלת, למה זה בדיוק הפוך ממה שמבקשת הרכזת, מה חושבות על זה שלושים ומשהו מורות תוך שאני מנסה לענות לשיחות טלפון מבית הספר השני ולפענח חמישים ותשע הודעות וחוזרים מארגון המורים, הסתדרות המורים, מנכ"ל משרד החינוך, המפמ"ר ואמא שלי ששואלת לאן נעלמתי ולמה לא שומעים ממני (אחרי שהתראינו רק אתמול). יכול להיות שהייתי ממשיכה עד למחרת בבוקר, אלמלא הודיע התלמיד המצטיין שאין לו מושג איפה ספר החשבון. בלית ברירה ולגמרי לא מרצון עברנו לאנגלית, כשברקע הבטחה שאם יעמוד בכל המשימות שקיבל, יקוצר בשני שליש העונש שקיבל לפני שבועיים, ומכשיר האקס בוקס החדש שנשלל ממנו, יוחזר לו ביום שישי. אחרי שעברנו על כל אוצר המילים לאותו יום, הגיעה השאלה הבלתי נמנעת: "איך אומרים פנקייק באנגלית"?

בלית ברירה הגעתי למסקנה שיש דברים שלא אומרים אלא עושים, כי השאלה היא לא איך יראה השבוע הקרוב ואיך נשרוד אותו, גם לא איפה נמצא עכשיו ספר חשבון אלא איך נעבור אותו ביחד. אז נכון שזה לא חופש, אבל אנחנו תקועים ביחד בבית, כשנכון לעכשיו נראה שהאופציות בחוץ הולכות ומתמעטות. בהתחשב בעובדה שמחכים לנו עוד כמה שבועות כאלה, הבנתי שכדאי מאוד שאתחיל לגלות עניין לא רק בהנעת התלמידים שלי, אלא בהסרת האבק מעל כל אותם דברים שעושים לנו כיף ביחד. "נכין פנקייק ביחד"? הצעתי. לא שמעתי קריאות התלהבות כמו פעם לפני שנים (הטיפש עשרה עושה את שלו), אבל כן היתה נכונות להשאיר לי אחד. נכנסתי למטבח והדבר הבא ששמעתי היה קול ירייה. ואחרי זה עוד אחת. ועוד אחת. סתמתי את האוזניים וצעקתי "די…" אחד ארוך. ואחר כך היתה דממה ארוכה. הנחתי את המטרפה מידי וסובבתי את פני לסלון. על הרצפה, מאחורי מאג הנרפים שנרכש יומיים קודם לכן, ישב ילד עצוב ומבוהל. לקח לי רגע להבין שזה גם הזמן לוותר על החלק הפציפיסטי שבי ולשחרר את החרדות, להודות על המצפן הפנימי שלי שידע לצפות את הבאות ואפשר לי לקנות לו את המכשיר המפלצתי בניגוד למצפוני. לחשבון תמיד יהיה זמן, אבל לא יהיו הרבה הזדמנויות להיות ביחד ביום חורף, כשהעולם בחוץ מתפרק ונסגר, ופה, ממש לידי, יש לי מאמן צמוד שמחזיר אותי קצת לימי הטירונות, אבל יותר מזה, עוזר לי למצוא בתוכי את אותו מקום ילדי שפתוח למה שיש, ממציא, חוגג את החופש המעפן שנכפה עלינו ובדרך עוד גוזר קופון ומקבל חיבוק חזק. ביקשתי סליחה ושאלתי אם הוא רוצה לעשות אחרי הפנקייק תחרות קליעה למטרה. "סבבה, אבל אני הולך לקרוע אותך" הכריז הגבר הקטן.