מחאה, ירושלים, פברואר 2023

הבייגלה הזה, שטעמו ליווה את שנות התבגרותי בעיר הקודש, העלה בי זכרונות אפלים מימים אחרים, בהם ירושלים היתה עבורי מרכזו של שומקום. עיר מריבה שחוברה לה יחדיו, אך חצויה בנשמתה. האם מישהו אי פעם נתן את דעתו על עתידה מבלי לחשוש מהסכנות הרבות האורבות לפתחה? האם מישהו נתן בכלל אי פעם את דעתו על עתידה?

נדמה שהעתיד בישראלית מצויה מתמקם על ציר כלשהו שבין הכאן ועכשיו למחר אולי נפליגה… הנוירונים שלנו מתקשים לחשוב מעבר לזה. משום מה הנושא הזה מפעיל על המח שלנו לחץ מתון עד מעצבן, שמסתיים לרב באמרה הישראלית האולטימטיבית "יהיה בסדר".

אולי קשה לנו לחשוב על העתיד ברצינות או בשמחה כי מחשבה שכזו מסמלת איזשהו סידור קבוע, משהו יציב שמתקיים במקום קבוע ולאורך זמן, וזה מעולם לא היה חלק מהז'רגון שלנו. הDNA שלנו בנוי כך שברגע שמשהו לא בא לנו טוב, אנחנו שולפים מהבוידם את מקל הנדודים ויוצאים לדרך. אממה, הפעם נפלנו על פרוצדורה חדשה. אחרי אינסוף שנים של נדידה, מצאנו עצמנו במקום אליו פיללנו. החלום התגשם. עכשיו לך תדע מה עושים אתו.

התגשמות של חלום היא תמיד בבחינת נס, והמעבר ממציאות של תקווה למציאות של התגשמות מניעה תמיד איזו אנרגיה חדשה, כשהנפש שכבר התמחתה בחלימה, לפתע מוצאת עצמה במקום חדש ולא מוכר. עליה להתמיר את אנרגיית החלום לאנרגיה חדשה של הגשמה. על פניו זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לכל אחד, אלא אם… הפנטזיה שלנו מתממשת, אבל לא בדיוק כמו שקיווינו, וזה מה שבד"כ קורה. היא אמנם מביאה אתה את כל אותם דברים עליהם פינטזנו, אבל כמעט תמיד יהיו שם גם כמה כאלה שלא היו בתכנית. אולי כי העולם הזה לא ממש מושלם, אולי כי לכל דבר יש מחיר ואולי כי ככה עדיף. אבל למה?

כי היקום מביא לפתחנו הזדמנויות, אבל רק כשאנחנו באמת מוכנים, נוכל לתפוס אותן ולהפליג אתן למחוזות חדשים. במילים אחרות, היקום או אלהים או מי שתרצו, אומרת לנו כך: בואו תגשימו, אבל שימו לב שטמנתי לכם עוד אתגר קטן בסל, כי אין מתנות חינם. בתמורה להזדמנות להגשים, עליכם לתת משהו מעצמכם. משהו שבתמימותכם חשבתם שיישאר אתכם לתמיד ולעולם לא ישתנה. הרי לא באמת חשבתם שתוכלו רק לחגוג בלי לתרום משהו, נכון?

רובנו ננסה למחות ולקרוא תיגר על העסקה המפוקפקת שנפלה לידינו, ושלפני רגע שמחה אותנו כל כך, ואילו עתה נדמית כתרמית. האם זה יעזור לנו? לא! למה? כי ככה העולם בנוי. למה? כדי שנפיח בו חיים ולא ניתקע במקום אחד. כדי שנברא עולמות חדשים, נקדם את הבריאה ונעזור קצת לאלהים שיכולה להסתדר לא רע גם בלעדינו, אבל קצת עושה את עצמה כדי שנאמין בעצמנו ונתעצם. איך כל זה קשור למה שקורה פה עכשיו?

אדמת המריבה הזו, עליה הקמנו בית אחרי אלפיים שנות גלות, היא התגשמות חלום, אבל היא לא תחדל להיות אדמת מריבה כל עוד לא נפנים שהאתגר הקטן שקיבלנו ביחד עמה, הוא הדבר שממנו נוכל לצמוח. למרות שלעיתים קרובות הוא נראה מאתגר מדי, הפוטנציאל שטמון בו הוא עצום. כל שעלינו לעשות הוא להבין שלפנטזיה שלנו יש עדיין מקום, אבל היא תעמיק פה שורשים רק אם ניאות לחלוק את האדמה הזו. לא רק עם מי שחיו כאן לפנינו, אלא גם בינינו. כל עוד נעסוק בריב אינסופי על עתיד הארץ והמדינה, לא נוכל לייצר פה אנרגיה מבורכת של צמיחה. פשוט משום שאנחנו מבטלים זה את זה שוב ושוב. על מנת לייצר צמיחה, יש צורך בחיבור של אנרגיות (תשאלו את העצים), או תרבויות אם תרצו, ולא בביטולן. כל עוד נתעלם מהאתגר, נמשיך להזין את ההיבריס שגואה לא פעם בליבם של מנצחים, לעולם לא נמצא את הדרך אל הממלכה הקסומה, ולא נגלה את סודה.

ההיסטוריה עמוסה לעייפה בממלכות שקמו ונפלו, אבל יש רק אחת שזכתה ליפול פעמיים, ולמצוא דרכה בשלישית אל מחוז חפצה. האם אבד לה הלחש ברגע שקיבלה את המפתחות לידה? האם גאה בה ההיבריס? האם נחלש כוחה מול האתגר או מעצם ההגשמה? אין ספק שלמדה להשתמש היטב בכוחה, אך האם בכך טמונים בטחונה ועתידה? האם בכלל למדנו לחשוב על העתיד במונחים שאינם רוויי כוח, חוזק פיזי וציניות זולה?

רגלינו עוד עומדות בשערייך, ירושלים, אבל תותחינו, לאן הם מופנים עתה? הייתכן שאלינו? טעונים ומכווני משימה כמו תמיד, אלא שעתה אין עוד מי שיביט מבעד לכוונת ויישא תפילה לשלומנו? לשלום ציון כולה. נדמה שמהעיר שחוברה לה יחדיו, יוצאת בימים אלה בשורה קשה שאינה מאמינה בפשרות ובסינתזה של אנרגיות. ציון, הלא תשאלי לשלום אסירייך?