עמידת מחאה למען החטופים, בנימינה, אוגוסט 2024
הקיפאון הזה זורם עכשיו בעורקי. סליחה על היעדר ההיגיון, אבל מה בכלל הגיוני עכשיו? אנחנו מדממים וחוסם עורקים אין. ועל המרחב הזה, שפעם היו בו חיים, משתלט ים של כאב, אכזר ובלתי נסבל, שמאיים לפרוץ את גבולות התודעה, לכלות ולהשתלט על כל מה שבסביבה, על כל מה שפעם היו בו חיים. הוא מתגבר בעוצמתו על כל מה שאנחנו מכירים ומבינים, וגורר אותנו לעולם שבו חיים הנם מותרות, בעוד אנו שוקעים לתוך ביצה עמוקה שאין ממנה דרך חזרה. "פעם היו פה חיים" יאמרו מי שיבחנו את השרידים בעוד מאות שנים, עוברת מחשבה בראשי. פעם? בהלה אוחזת בי ואני מבקשת לשוב אל המקום והזמן מהם התחלנו, אז כשהאמנו שהא.נשים להם הצבענו, ידאגו לנו (גם אם אינם חושבים כמונו), כשדאגנו על היותנו מוקפים אויבים, אבל התגאינו בהיותנו הדמוקרטיה היחידה באזור; אז כשהאסוציאציה הראשונה כששמענו את המילה "נגב" היתה "הפרחת השממה", כשמכוניות עלו באש רק בסטרסקי והאץ' (סליחה, אבל הגיל עושה את שלו…) ומנהרות היו רק בלונה פארק (וגם בחו"ל למי שיכל לטוס). זוכרים את רכבת השדים? זו שאהבנו להיכנס אליה בקצה אחד, לצעוק "הצילו" אי שם בחושך ולצאת ממנה שלמים ומחייכים בקצה השני? מי חשב שיבוא יום וכל חיינו יהפכו לרכבת שדים ענקית, בה זעקת ה"הצילו" היא אמיתית אך אינה נשמעת ואין לדעת היכן תעצור?
כתיבת תגובה