משמרת 101, תל אביב, אפריל 2025

היינו שם 60 אולי 70 נשים, קומץ גברים.. למאה בטח לא הגענו. משמרת 101. צהרי היום. שער קפלן, מגדלי עזריאלי. הרצון לבלוט מעט, לעצור את התנועה, נתקל בתחרות עזה מול המקומיות הדחוסה שאצה קדימה. ככה זה כשאתה חולם, מקווה, מאמין, כואב ומוחה דמעה. לקצב העירוני יש כוח למרות אפרוריותו. הוא אמנם אינו מציע תקווה או אמונה, אבל הוא סוחף בדרכו, דווקא משום שאין לו הרבה להציע מלבד הבטחות. בדומה לכל אלה שיבקשו לקנותך בסיסמאות ריקות, אריזות נוצצות ופיקסלים מרצדים. התודעה שלנו למדה ללכת לשם, להתחכך בזוהר, נוצץ ומתחלף בקצב עתידני שאינו מותיר מקום להשתהות ולטיפול בפנים המודחק והלא סקסי להחריד.

הלבן האחיד שלנו לא יכל להציע את כל אלה, אבל הוא חיבר בינינו והזכיר לנו למה אנחנו שם. סיפר לעוברים ושבים, בדרכו הצנועה, שהבקשה שלנו נקיה, מבקשת לגעת, להרגיש, להזדהות עם הכאב, להקשיב ולהכיל אותו. דווקא עכשיו, כשנדמה שכבר אי אפשר יותר. כשברור שלאלו שיושבים שם למעלה, לא נותר דבר להציע מלבד אטימות ותירוצים, חישובים קרים והתעלמות מופגנת ממה שמתרחש כאן למטה. כשבינינו לבינם נפתח פער, שנראה אולי זניח מנקודת מבטם אי שם על האולימפוס, אבל כאן למטה, אנחנו עדים להתרחבותו בכל יום שעובר. ובעוד הם מרחפים על ענני האפתיות, מעניקים זה לזה ניקוד גבוה ומכרכרים סביב כיכר של תקומה דמיונית, אנחנו כאן מנסים לאחות את השברים, לדחוק בהם שייאותו להתחבר למציאות הכואבת והבלתי ניתנת לעיכול.

השאלה המתבקשת כאן היא: האם תקומה יכולה להתקיים במרחב שבו הקרע בין העם ומנהיגיו הולך וגדל מדי יום? מושג "תקומה" מייצג מכלול של מעשים ורעיונות כגון: בנייה מחדש, התחדשות, שיקום, איסוף השברים, הדבקה, יצירה, צמיחה ועוד. יש צורך באנרגיות עצומות על מנת לטפח אמונה שניתן להכחיד את הרוע כמו גם לעשות זאת בפועל, ובו בזמן לייצר תקווה אמיתית שמושתתת על הובלה, אמון, איחוי השבר, בניית חזון, פרישת גשרים ואיחוד העם, הזדהות, אמפתיה ועוד תחושות, רגשות ופעולות שמקורם בבסיס יציב ומוצק, אשר מחובר היטב לקרקע. אלא שהבסיס שלנו רעוע כרגע בגלל אותו פער שאינו מאפשר חיבור טוב ויציב. כל מי שכאב יודע שללא התייחסות לכאב ונגיעה בו, אין ריפוי אמיתי, גם לא צמיחה. השבויים המוחזקים עדיין בשבי כמו גם יישובי העוטף, הם חלק מאותו כאב צורב ומשפיל, שמנהיגנו מסרבים להתבונן ולגעת בו, ולכן הם ממשיכים לשאוב את כוחם המדומה מנקמה אלימה וכוחנית שכביכול מקימה אותנו מעפר, בעוד שלמעשה אנחנו הולכים ושוקעים ביחד עם אויבינו במלכודת טובענית של שנאה אינסופית.

אבל לא רק הם. התבוננתי שוב ושוב על המסך המרצד מעלינו. חיפשתי בו התייחסות כלשהי לחטופים, לכאב, לטראומה, משהו אמפתי ומזדהה עם המשפחות הכואבות, אבל הפרסומות המשיכו לרוץ עליו בלופ, ולא נראה שם זכר לכאב, לאסון שעמו אנחנו מתמודדים מדי יום מזה שנה וחצי. גם לא מילת עידוד שתפיח תקווה. יהיו שיאמרו שאין זה מתפקידו של שלט פרסום המוצב מעל קניון להחזיר אותנו לקרקע המציאות, שהרי תפקידו הוא קודם כל לגרום לנו לחלום ולעוף על כל אותם מוצרים קסומים ונחשקים, שימלאונו אושר. ולמרות שכך הם פני הדברים, אולי הגיע זמן שהחלומות שלנו, בטרם ימריאו, יעברו דרך מרתפי הכאב שאנו נושאים בתוכנו, אלה שמבלי שנתבונן בהם ונתייחס אליהם באהבה ובאמפתיה, לא נוכל באמת להתרומם ולהמשיך הלאה. לפחות לא עד שחלק מהפיקסלים יהיו לדמעות.