לפעמים כשנראה שהכל חסום, שכאן מסתיימת הדרך, שהעיר סוגרת עליך, מצאו לכם מקום שבו יש בריזה קלה. מקום שיש בו חום ואהבה, רוך ותקווה. לא כזה שיודע, אלא כזה שרוצה להכיר ולגלות. שמוכן להקשיב, להכיל ולהאיר מבפנים. לחדור מבעד לעננים האפורים, לשלוח קרניים מלטפות של אור וחמלה. תנו להן לגעת בפצעים ובצלקות, להמיס את הכאב. לנוע לאט בתוככם, להתעכב. להקשיב לקולות ולצלילים שבוקעים מהנפש, לזמזם את המנגינה. היא אולי חדשה ולא מוכרת, אבל היא כולה שלכם. תנו לה מקום ואל תיבהלו מן האור גם אם תסתנוורו בהתחלה. אם תפנו לו מקום, הוא יקח אתכם אל החלומות, אל מי שאתם. הוא יחשוף כוחות נסתרים ויאחה חיבורים רופפים. כאלה שכבר שכחתם שקיימים. ואז משהו יתחיל לנבוט בפנים, לפלס דרך בחשיכה. נשמו עמוק ותנו לו לגדול ולצמוח עוד ועוד כמו אהבה, כמו תפילה. ואז, כשתהיו מוכנים, פרשו כנפיים ועופו אתו גבוה עד לעננים.
כתיבת תגובה