מחלף השלום, תל אביב, דצמבר 2018

יאללה, כפיים. אנחנו מככבים. כולנו מייחלים לתשומת לב, רק שלפעמים התמונה המחוייכת והציפיה ללייקים הופכת את העניין לאובססיה. וזה לא משנה אם זה קומנדו תרבות, אתה ואני או ראש הממשלה. כי זה מגיע מאותו מקום שנטרקה עליו הדלת לפני שנים. מקום שהיה שוקק חיים ואז משהו קרה.

פעם היתה שם להבה גדולה, היו שם תום ועצב ושמחה. והיה גם איזה קסם אחר ושונה שרצה לבעור אתם. הוא היה קצת כהה, שונה ולא מובן. הוא היה הלהבה הקטנה שבצד, זאת שמסביבה השבט לא רקד. שם נוצר כאב קטן ומפוחד, שעם הזמן הונח בדד.  

אבל גם כאב ששותק אי שם באפלה, מושך מעת לעת בחוטי השכחה. חוטף אותנו ברגע של חולשה, ומזכיר שכדי לזכות באהבה, יש להזין את הפיד בעוד חיוך או מסכה. וכך, כדי להיות חלק ממדורת השבט הגדולה, אנחנו מתעלמים ממה שהופך אותנו לבני אדם. מכל אותם רגשות ומצבים לגמרי לא סקסיים. כאלה שלא מביאים כפיים או כבוד. אכזבה, קנאה או כישלון לא נחשבים למרות שהם כה אמיתיים. הם אלה שמהם אפשר ללמוד, לצמוח, לגלות. כל זמן שלא ניתן להם כבוד, נהיה כמו מריונטות מונעות.