מעשנים "ביחד"

עישון נרגילה מתחבר לי לשאנטי. איזה פסק זמן שאתה לוקח כדי להתנתק או להסתתר מאחורי ענן עשן. מין מנהג גברי כזה שתמיד נראה צבעוני ומגרה, ממסטל משהו ומחבר בין זרים או קרובים כמעט כמו אוכל. ביחוד אם מעבירים את הפיה מאחד לשני, אז יש גם סיכוי לקבל איזה הרפס. ככה זה נמשך כמה מאות שנים בשקט, עד שפלש לתוך האידיליה הזו יצור נטול סנטימנטים. אחד שבא והוכיח לכולם שהגודל לא קובע. ומרגע שהגיח לאויר העולם, תפס תאוצה והתפתח כאילו הוא מקבל הורמונים למרות שמבחינת דקיקותו דווקא נדמה שהוא סובל מאנורקסיה. הוא כבש אותנו בנחישות למרות קרירותו ואורו הכחלחל, ולאחר שוידא שהוא יושב טוב בכיסנו ובכף ידנו, היה זה רק עניין של זמן עד שישתלט על מרחבנו ויהפוך לכוכב מבוקש. הוא למד מהר מאוד שאנחנו מכורים והציע לנו עוד ועוד מטעמים. ואנו מצידנו המשכנו לפרגן ולהריע לו (בצדק מסוים) גם אם לא תמיד ערבו לחיכנו. וכך מבלי שנרגיש, הוא הפך לחלק מגופנו, מתגנב לכל אירוע, לעיתים גם מתפרץ, ובחסרונו מזכיר לנו מה אנחנו בלעדיו – חצי בנאדם או סתם מוחרמים. הוא גם מודע למגבלותיו וברור שלהתחרות בנרגילה הישנה והטובה עדיין גדול עליו, אבל הוא אינו מהסס ומראה בינתיים נוכחות מתונה. יחד עם זאת, לא בטוח שבחדרי חדריו הוא לא עובד כבר על יישומון חדש שימצוץ, ישאף, יפיץ ריח מתקתק ויעלה עשן.