נשים עושות שלום ונשות השמש, ירושלים, יולי 2022

ביחד. זו אנרגיה שאי אפשר לעצור.

חם בטירוף, השמש קופחת, שעה ארורה. מי הולך לצעוד בשעה כזו באמצע הקיץ? מזל שיבש. אני לא יודעת אם חם יותר מבפנים או מבחוץ. בגלל השמש הים תיכונית או ההתרגשות. הידיעה שעוד קצת ונפגוש אותן. הן עושות את הדרך משכם, מחברון ומבית ג'אלה. רים ולינדה ואמנה, ראדה ושתי בנותיה. אחרי שנים בהן נשאלנו "אבל איפה הצד השני?", זה קורה. הקשר שייחלנו ופיללנו לו, שרבים אמרו שאנחנו רק חולמות ולעולם לא יקרה, אכן קורם עור וגידים. הגשר מתהווה והוא חוצה וממיס את קווי ההפרדה והמוקשים שהונחו במשך עשרות שנים על ידי מי שהאמינו בכוח. הן לא פחות נחושות מאתנו, כי גם הן מבינות שהגיע זמן להסיר את החומות. שעוד פצועים והרוגים רק מרחיקים אותנו מהמטרה. שאם נשים לא ייכנסו לתמונה, האנרגיה תישאר גברית, לוחמת, נוקמת. הפגיעות יהיו אולי ממוקדות, אבל הסבל והאיבה ילכו ויתפשטו עד שכולנו נשקע בתוכם.

נעמה, הקולגה הצלמת, מסכימה אתי שהצילומים היו יוצאים הרבה יותר יפים אם היינו נפגשות אחר הצהריים, כשהשמש נוטה מערבה וצובעת את החומות בזהוב. אלא שחברותינו מהרשות, שכל מפגש כזה הוא נסיעה של שעות עבורן, צריכות עוד להספיק לחזור הביתה. אז חומות העיר העתיקה, שכבר ראו הכל, יוותרו היום על הפוטוגניות לטובת האמת שבשטח. הן לא יראו זהובות ומפתות כפי שיכולנו להוציא אותן, אלא קשוחות משהו. ללא הקוסמטיקה והאיפור של צבעי השקיעה, כל אבן בולטת. ביחד הן מזכירות לנו שהעסק הזה לא התחיל אתמול. האם ייתכן שהן מנסות לרמוז לנו שהעיר הזו, שעומדת במרכז המריבה, תמיד היתה סלע מחלוקת? שאנחנו קטנות עליה? שניקח את עצמנו בפרופורציה ונזכור שהפוליטיקה חזקה מאתנו?

נתניה, קטנים עליה החום והקילומטראז'

שאלות כאלה ואחרות צפות והן לגיטימיות, אבל כשרואים את נתניה שצועדת אתנו במרץ כמו בחורה צעירה, לועגת ל-83 שנותיה והבעת נחישות על פניה, צריך להיות אטום יותר מהחומות כדי להתעלם מהמסה הזו של אנרגיה שעשויה מהחיבור הבסיסי זה, שרק נשים יכולות לייצר. חיבור שמגיע מהנשמה הנשית, מהבטן, מהמקום שמוליד, מייצר חיים ומזין. את החיבור הזה אף אחד לא יכול לקטוע. אולי רק לרצות להבין. וכשאנחנו כבר מתקרבות לגשר הסינמטק, מופיעות לפתע, בשביל היורד אליו, "נשות השמש", אחיותינו למסע. הן אוחזות בידיהן דגלם מוזהבים ושלטים בערבית שאומרים את אותו הדבר: נסענו שעות, סבלנו את ההשפלה במחסום, כדי לפגוש אתכן ולהמשיך מכאן ביחד. נו, טוב, זה לא בדיוק מה שכתוב, אבל אני יודעת שזה מה שהן מרגישות. המבטים בעיניים והחיבוקים אומרים את זה. לינדה שאיני מכירה עדיין, אבל היא כבר נושקת על לחיי ומזמינה אותי מיד לסלפי, רים שכבר הכרתי, בחיבוקה ובמבטה האמהי ואחרות שאיני מכירה. כולנו יודעות שלמרות שלפעמים קשה לנו לדבר (כי חלקן אינן דוברות אנגלית), יש לנו כבר שפה משותפת. זו שפה שלא נדרשים לה לימודים ארוכים או שינון יומיומי. בטח לא כישרון לשפות. היא שפה שכל הנשים מכירות, וכל מה היא אומרת הוא שהחיים ינצחו. שהאפשרויות רבות משנדמה לנו, שהגדרות שהקמנו אינן יכולות עוד להכיל את הכאב והצער ושאם נסכים להקשיב זה לזה, להבין את הכאב של הזולת ולתת לו מקום, נראה את התקווה מבצבצת מתוך הסדקים שיצרנו. זה לא אומר שמעכשיו הכל יהיה בסדר ושנסכים על הכל. יהיו כאן עוד לא מעט מחלוקות, והכאב לא ייעלם ביום אחד, אבל השיח יפנה מקום להכרה שיש בינינו הרבה יותר מהמשותף. נכון, ניסינו כבר בעבר וזה לא צלח. האם זה אומר שעלינו לוותר?

הרמוניה של צבעים משלימים

לא רק שאיננו מוותרות, אלא אנחנו דורשות שהחלטה 1325 של מועצת הביטחון של האו"ם תכובד ותיושם במלואה, ושלנשים משני הצדדים יהיה חלק שווה בצוותי המו"מ. הגיע זמן שהתפיסה הנשית תהיה חלק מכל מוקד של קבלת החלטות כי היא מחוברת יותר לפשרות ולפתרונות שצוותים גבריים אינם מסוגלים לראות. אנחנו כאן ביחד כדי לבנות את הגשר בין שני העמים, לא סתם בחרנו להיפגש כאן, בנקודה הזו שצופה על גיא בן הינום ועל העיר העתיקה. כאן, מתחת לגשר הסינמטק, נפרשת מולנו ההיסטוריה המפוארת של שני העמים, ומחכה שידיים רכות ירימו אותה למקום חדש, ששפתיים נשיות ינשפו עליה באהבה ויפיחו בה חיים חדשים שיכולים להפוך את המקום הזה לגן עדן.

כשאנחנו שרות ביחד את "זאמאן אלסלאם" מתחת לגשר, נדמה שהחומות נצבעות פתאום בצבע זהוב. מוזר, כי השמש עדיין באמצע השמיים. אולי אלה הדגלים הזהובים של "נשות השמש", אולי זה רק הדמיון הפרוע שלי. מה שבטוח הוא שהטורקיז שלנו והזהב שלהן נראים נהדר ביחד, כמו שרק צבעים משלימים יודעים להיות, כאילו תכננו את זה מראש. אבל יש דברים שפשוט צריכים לקרות, פשוט כי הגיע הזמן. זמן השלום. זמאן אלסלאם.

הכנסו עכשיו לקישור וחיתמו על קריאת האמהות.