אם יורשה לי

Winnie, March 2020

וויני, מרץ 2020

סליחה שאני פולש לפה, אבל הגיע זמן שגם אני אזרוק איזו מילה. או שתיים… כי אני מתחיל להבין שהמצב לא רק שלא משתפר, אלא אפילו נוטה להתדרדר. אז ככה: כבר שבועיים שהם תקועים בבית, קמים מאוחר, אוכלים לא רע ואנחנו? נאדה. נתחיל מהבוקר. ברגיל, כשהמנגינה העליזה מתנגנת מהסלולרי, לא משנה מה אני חולם, אני מתנתק מהפוך ונותן ספרינט למטבח. אממה, כבר שבועיים שיש רוטינה חדשה. תנחשו מה היא עושה כשהסלולרי מנגן. פשוט מסתובבת לצד השני וממלמלת משהו כמו "וויני, אני כבר קמה". ומה קורה רגע אחרי זה? העיניים שלה נעצמות שוב. בהתחלה לא היה לי נעים להפריע לה. אני יודע שהיא צריכה את הספייס שלה. אבל אחרי כמה ימים נפל לי האסימון: כל העסק הזה עם הוירוס לא לטובתי. כל ערב היא ממלמלת משהו כמו "מחר אני חייבת לקום מוקדם. יש לי מלא עבודה. וגם לא עשיתי הליכה מזמן". אני מתחיל לפתח תקוות ולמחרת שוב אותו סנריו: המוזיקה המטופשת, היד שלה שמה כאפה לטלפון והיא חוזרת לנמנם עם נחירות קלילות כאלה. והילד לא יותר טוב ממנה. הוא בכלל קם בסביבות שמונה, הולך לשירותים, מסתכל עלי כאילו אני רוח רפאים, מוציא לו איזה דליקטס מהמקרר, מנשנש להנאתו וחוזר גם הוא לישון. מה עם "והותרת לחתול"? אני שואל אותו, אבל הוא זורק את העטיפה מאחורי המיטה ונרדם שוב.

אחרי איזה שעה, הוא מתחיל לזוז במיטה. תעירי אותו כבר, אני אומר לבאפי. אבל היא עם העדינות שלה, שוכבת בקצה המיטה ומחכה שהוא יתעורר מעצמו. כשהיא כבר מתרצה, היא עושה לו מסאז' נעים כזה על הבטן, אז למה שיקום? ממשיך לשכב האפנדי ואני שוב מתחיל לטפח תקוות. באיזשהו שלב הוא דווקא יוצא מהמיטה, אבל נראה לכם שמעניין אותו אם אכלנו? איפה. במקום זה הוא פוסע במרץ לסלון, לא לפני שהוא שולף מהארון במטבח את חטיפי האצות המסריחים שלו, פחית קולה מהמקרר, מתעלם מהמבט המתחנן שלנו ונשכב על הספה. בשנטי שלו הוא יורד בסבבה על האצות ומזפזפ על  האקסבוקס. מה עם החטיפים שלנו? אני רומז לו במבט תובעני, אבל הוא תקוע במשחק. המכוניות רצות לו מול הפרצוף, אבל בעצם נשארות כל הזמן באותו מקום. השם ישמור, כמה טיפשים יכולים להיות בני האדם האלה.

כשהשמש כבר באמצע השמיים היא מועילה להתעורר. אני בינתיים כבר הספקתי לצאת, לחדד את הציפורניים, לרדת על שממית או שתיים (אם יש לי מזל גם איזה עכבר שמן), להתרחץ יסודי, לרגל אצל השכנים, לקבל מידע על ארוחת צהריים וגם לריב עם החתול השחור שתפס בזמן האחרון בעלות על המלונה. נו, רבי נחמן, אני אומר לעצמי. משהו מתחיל לזוז. יאללה, יאללה, למטבח אני רומז לה, אבל היא במקום זה מתחילה עם החנחונים. "וויני בוקר טוב, איזה מתוק אתה" וגם מלטפת אותי לאט כאילו יש לנו את כל הזמן שבעולם. "מה בוקר טוב, את לא רואה שכבר צהריים?" אני מסתכל עליה בתוכחה והיא בשלה עם הליטופים. "אתה בטח רעב, מתוק". "אור, נתת אוכל לחתולים?" היא שואלת, כאילו שהיא לא יודעת מה תהיה התשובה. ממתי הוא נותן לנו אוכל. עם הכמויות שהוא טוחן פה, אני צריך להגיד תודה שהוא לא התלבש גם על האוכל שלנו. ההוא בכלל לא עונה לה. ממשיך לבהות במסך עם המכוניות שיענו זזות.

כשסוף סוף היא מתחילה לנוע לעבר המטבח, היא מציצה בשעון וקולטת מה השעה. "אוי, נורא מאוחר". אני שומע אותה ממלמלת. "איך לא התעוררתי?" איך לא התעוררת? אם כל פעם תתהפכי לצד השני, איך תתעוררי? אחר כך זה כבר אותה רוטינה. היא מתעצבנת על הילד שלא העיר אותה, רואה כמה הודעות יש לה בווצאפ, שואלת את הילד אם אכל משהו (לא, המסכן לא אכל כלום, רק מעדן, 2 קילו חטיפים ושלוש פחיות קולה) ואז נזכרת בנו. ובזמן שאני מכרסם לי סופסוף את מה שהייתי צריך לקבל לפני 3 שעות, מה הוא מבקש? פנקייק! כן, מה שאתם שומעים. הבטן שלו מתפקעת מחטיפים וקולות, והוא רוצה פנקייק. ואתם יודעים מה? היא אשקרה מכינה לו, שחס וחלילה לא ירעב. בינתיים הוא דופק רייסים עם הסקוט ותוך כדי יורה עלינו נרפים עם הרובה החדש שקיבל, מבסוט אש מעצמו שהצליח לקלוע. הייתי מחדד עליו את הצפרניים, אבל עדיף לי להיות נחמד כי עוד מעט היא תיתן לי ללקק את שאריות העיסה של הפנקייק. זה לא שעיני צרה בו, אבל כמה זמן אני יכול לשמש כמטרה? והוא עוד מקבל ממנה חיבוק אחרי זה כי לא נעים לה שצעקה עליו.

בקיצור, הקורונה הזה לא בא לי טוב. חוץ מזה שאני מנבא להם כמה קילו עודפים (למרות שהיא טוענת שהיא בדיאטה), הם תקועים לי כל הזמן בבית, מפריעים לי לנמנם (הם מצידם בטוחים שהם מארחים לי לחברה) ונזכרים ללטף אותי דווקא באמצע חלום רטוב, אני גם הולך לאבד את השמיעה שלי. אלוהי החתולים, מה עוד צריך לקרות כדי שמישהו יזרוק לקורונה הזו איזו מילה?

2 Comments to "אם יורשה לי"
  • אוי…. צחקתי! קטע מיטיב לגמרי עם הבריות בימי קורונה. לגבי וויני המתוק, וגם לגבי באפי העדינה, אין לי ספק שסימבה תשמח להעביר להם קורס מזורז באיך להעיר את הבעלים מוקדם בבוקר. אחרי שניים שלושה מיעוטים שלא נענים אני מרגישה את כף היד הדומיננטית שלה (הגברת ימנית… רק ביד) ישר על החיים שלי, שוב ושוב. אני לגמרי "עובדת" אצלה.

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.