פלורנטין 2016
זה לא היה חלון ראווה שגרתי. נשקפו דרכו חלל כמעט ריק, רצפה מלוכלכת, אחוריה הרחבים של טלויזיה ישנה, ספה וזוג רגליים. ללא ספק, סיבה טובה להציץ פנימה. למרות שהמצב לא נראה מזמין, נכנסתי. הרגליים היו שייכות לאדם מבוגר שבהה במסך. כששאלתי אותו מהו המקום, ענה "מה שאת רואה". "אני לא רואה כלום" עניתי. הוא סובב את ראשו בחזרה למסך. עתה הבחנתי בשני כלבים. אחד לבן מטופח ששכב לצידו, ואחר שחרחר עם כתם לבן על החזה ששכב בפינה. "אז מה זה פה?" התעקשתי למרות שנראה היה שהוא לא בענייני אירוח. "מכבסה" הפטיר תוך שהוא ממשיך לבהות במסך.
"מה מכבסים?" חקרתי.
"את מה שמלוכלך" ענה.
השתתקתי. לא היה לי יותר מה לשאול, אבל גם לא רציתי ללכת. הטלויזיה עשתה קולות של חדשות ואחד הכלבים נאנח. התיישבתי על הספה וליטפתי אותו.
עתה הבחנתי בשתי מכונות כביסה שנחו בפינה מרוחקת.
"אפשר לצלם אותך"? שאלתי.
"תצלמי", ענה.
"טוב, אז אני אעמוד פה מולך ואצלם אותך עם שני הכלבים, בסדר?"
"רגע", הוא קם לאטו, ולאחר שפסע כמה צעדים פנימה, גחן אל מאחורי הספה. "קומו" פקד. פינצ'ר עייף וכדור צמר שחור צצו מאחורי הספה.
"בואו להצטלם", הודיע והושיב את שניהם על הספה.
אף אחד מהם לא הסתכל אל המצלמה.
"לשלוח לך את התמונה?" שאלתי.
"למה"? ענה בשאלה.
"שיהיה לך".
"לא צריך" אמר וחזר לבהות בטלויזיה.
כתיבת תגובה