אשליית הביטחון

Sigd Ceremony 2018

חג הסיגד תשע"ט

על החולצה שלה היה כתוב בגדול Oui ("כן" בצרפתית, נשמע גם כמו "אנחנו" באנגלית), שבלט בין שלל הטקסטים באמהארית. כמה בנות ישבו ביחד והשתעשעו בצילומי סלפי, אבל היה ברור שהיא המנהיגה. היא זו שקובעת מה מצלמים, לאן מסתכלים ומתי. האינטראקציה ביניהן סבבה סביב המכשיר, שרוב הזמן היה בידה. כשהתקרבתי ראיתי גם את ה-you & me (את/ה ואני).

התפילות ליוו ברקע. מצד אחד הקייסים, מצד שני החומה והר הבית. ובאמצע כמה בנות עם סלולרי שהשכיח מהן את העולם. בעצם זה טבעם של ילדים, לא? מספיק להם משהו קטן והם כבר בעולם משלהם. אבל לפעמים העולם הזה אכזר כי יש לו חוקים משלו. הם מזכירים קצת את חוקי הטבע שם שולט החזק. ותמיד יש אחד כזה. כן, גם בחג הסיגד – חגם של יהודי אתיופיה.

יש משהו בטקס שמשרה ביטחון. זה הביחד, הידיעה שאנחנו לא לבד, שיש לנו משהו משותף שמחבר בינינו, שחוזר על עצמו שוב ושוב. זו דרך לאשר, לספר ולחגוג את מי שאנחנו ומה שמיוחד בנו. וזה עצום פי כמה כשממול נפרשות 3000 שנות היסטוריה.

בינינו, כל אחת מהן יכלה לצלם אותה, אבל היא רצתה לצלם את עצמה. להיראות בדיוק כמו שהיא רוצה. יש משהו בסלפי שיוצר אשלייה של ביטחון, כי אתה הוא זה ששולט במצב. אינך מופקר עוד לחסדי המצלם. גם לא לסוג הקשר שיווצר ביניכם, בין אם הוא רגעי או ארוך. יכול להיות שאימצנו לנו טקס חדש? טקס קצרצר שבו אנחנו מייצרים שליטה, אבל מאבדים ביטחון? את אותו ביטחון אמיתי שנבנה מתוך ה-you & me.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.