בית זה מקום לנוע

Zlata Gertzberg: " Can't forget and don't want to talk about it"

זלטה גרצברג: "לא יכולה לשכוח ולא רוצה לדבר על זה".

יום השואה לקח אותי הפעם לשיתוף פעולה שקיימתי לפני שנים עם אשה יקרה ומיוחדת בשם חפצי שועלי וארגון "עמך", שיתוף פעולה שהוליד פרוייקט צילום וראיונות עם ניצולי שואה. הפרוייקט הוביל לתערוכה, "בנעלי בית" שמה, והנה קטע ממה שאמרתי בפתיחה: "העבודה אתכם הביאה אותי לחשוב מחדש על המושג "בית". המפגשים עם כל אחד מכם, מעבר להיבט הצילומי, גרמו לי להרהר מחדש בקשר בין הדברים שאנחנו עוברים בחיינו לבין המקום שהוא ביתנו, שבו יש לנו ביטחון, חום, נתינה. המקום שבו אנחנו מחזקים את עצמנו וממנו אנחנו שואבים כוח… כל אחד מכם היה צריך לבנות את ביתו מחדש, לחפש ולהמציא את מקורות הכוח שלו. המפגשים אתכם עזרו לי להבין טוב יותר את משמעותה של בניה זו ואת חשיבותה. לכל אחד מאיתנו יש צורך במקום כזה. אצלכם הצורך הזה היה חזק עוד יותר וקשה פי עשרות מונים ליישום".

תריסר שנים חלפו מאז, והיום אני יודעת שביתינו האמיתי נמצא בתוכנו. במקום שבו אנחנו מאמינים בעצמנו, במה שיש לנו לתת ובהבנה שמותר לנו גם לקבל. זהו מרחב שאנחנו יוצרים בתוכנו, שבו נוצר חיבור שלם ומלא בין החלקים השונים שלנו והם חיים בשלום ביניהם. המואר והאפל, העצב והשמחה, מה שמוכר ומה שעתיד לבוא. החיבור הזה דינמי אבל יציב. כמה אני אוהבת את הקשר הזה בין תנועה ליציבות. קשר בן מיליוני שנים שהמציא הטבע. הכל משתנה בו כל הזמן ובכל זאת הוא עדיין כאן, עם היום ולילה, השמש, הירח והכוכבים. מודע לכוחותיו העצומים, לחולשותיו, מאזן ביניהם בחוכמה. החתול שנופל תמיד על הרגליים, העץ שמשתרש עמוק לאדמה כדי להגביה צמרת, הנהרות שזורמים אל הימים והאוקינוסים שמתחברים.

בגלל זה מופלא בעיני שדווקא העם היהודי שנדד, התפזר, נע ונד בעולם ועבר אסון נורא, דווקא הוא שמר על אותו חיבור מופלא יותר מכל עם אחר. ואילו עמים אחרים, שחיו במקום אחד, נכחדו ונעלמו. אז מה? האם התנועה היא זו שהחייתה אותנו ושמרה עלינו או דווקא הבית שיצרנו בתוכנו? ואולי שניהם?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.