בית שאן, פברואר 2020

אתם מכירים את זה שהיקום מנסה לשדר לנו משהו ואנחנו ממשיכים בשלנו? מתעלמים מהסימנים שנשלחים אלינו והולכים עם הראש בקיר על כל התכנית, למרות שהיא מאותתת לנו ומתחננת שנפסיק? ולמרות כל האיתותים, אנחנו מתעלמים מהקול הקטן שבתוכנו, זה שמתחנן שנעצור ונחשב מסלול מחדש. לפעמים זה קורה לי עם הוויז. הוא מוביל אותי לאיזה לוך, ותחושת בטן עמומה אומרת לי לעצור ולעשות חושבים, אבל כל כך התרגלתי לסמוך על המצפן החיצוני הזה, עד שהמצפן הפנימי שלי הולך ומתפוגג. וכשאני מגיעה לקצה השני של העיר במקום למקום שאליו התכוונתי, אני מבינה שהכנסתי יעד שגוי. כשאנחנו מאוד רוצים משהו, אנחנו מוכנים לעשות הכל בשביל להשיג אותו, בלי להיות מודעים למחיר שהוא גובה מאיתנו. ולמרות שהמחיר הולך ומאמיר, מרוקן לנו את הכיס ואת הצ'אקרות, אנחנו ממשיכים להאמין שאם ננסה רק עוד קצת, נגיע למחוז חפצינו.

המספרים שריצדו על מסכי הטלויזיה בליל שני השבוע, היו המסר שהיקום מנסה לשלוח לנו כבר שנה. לומר לנו שזה הזמן להתאחד, לשנס מתניים ולייצר תקווה. להפסיק להיתלות בחלום הרטוב שבו צד אחד מנצח והצד השני מובס, להסתכל למציאות בעיניים ולקחת את העניינים לידיים. ביום שני השבוע ניתנה לנו הזדמנות שלישית להבין, שהדרך היחידה שאפשר לסלול כרגע בתוך אדמת הטרשים של הפוליטיקה הישראלית, היא דרך האחדות. זוהי הזדמנות לשים בצד את האגו, להסתכל אחד לשני בלבן של העיניים ולהודות שאף צד אינו מחזיק באמת האבסולוטית שתחלץ אותנו מהסבך. שהגיע זמן לפשרה שאולי תיראה בהתחלה כמו החמצה, אבל בהמשך תוציא מאתנו את כל הטוב שבנו כי זו דרכן של פשרות. הן מחברות בין רעיונות, מסלקות הצידה את מה שלא חשוב ויוצרות הכלאות חדשות ומוצלחות יותר ממה שהיה בדמיוננו.

מה עומד בדרכנו בדרך לאחדות ולפשרה? האם זה האגו הגברי? ושמא אלה הגנים היהודים שיודעים להתאחד רק בעת מלחמה או אולי שניהם ביחד? למה קשה לנו כל כך לראות בבעלי דעות שונות מאתנו בעלי ברית ומדוע הם הופכים כל כך בקלות לאויבינו? אולי משום שהגן הכי חזק שטבוע בנו הוא גן ההישרדות, שלימד אותנו להיות מוכנים תמיד לפוגרום או לקרב הבא. וכמו שתבניות ודפוסים מתקבעים במוח האנושי, התקבע דפוס ההישרדות בנרטיב שלנו, והוא זה שמכתיב לנו את הצעד הבא. ולפני שאנחנו יודעים, הוא מתפשט בתוכנו ומאיים לכלותינו. לא מבחוץ, אלא מבפנים. מייצר גרורות, חוסם אפשרויות חדשות ומלמד אותנו שמה שהיה הוא שיהיה. ואותו קול פנימי שמבקש מאתנו לעצור ולהקשיב לעצמנו, הולך ונעלם, נשכח בדרך אל המטרה שלחלקנו כבר לא ברורה. בזה אחר זה אנחנו שוכחים שהגענו לכאן בשביל להקים חברה שונה מזו שידענו במשך אלפיים שנה ומתעלמים מהעובדה שמבלי שהרגשנו, צללנו שוב לאותה קלחת רותחת של הישרדות, שנאה, אשמה והאשמה. והנה אנחנו שוחים בה במעגלים כשהפחד מכליה מלווה אותנו. שוכחים שכשאנחנו פוחדים מאוד ממשהו, באופן לא מודע אנחנו בעצם עושים הכל כדי שזה יתרגש עלינו. כדברי איוב: "כי פחד פחדתי ויאתיני, ואשר יגורתי יבוא לי" (איוב, ג', כ"ה). האם יש עוד דרך חזרה?