בת הים מג'סר

the mermaid from Jaser

אצל חממי על החוף, ג'סר א זרקא, אוקטובר 2020

בפעם הראשונה שפגשתי בה, היא עמדה על מפתן הביתן שמוגבה מעט מהחוף, ופרמה קשרים ברשת דייגים גדולה. היה משהו מהפנט בסבלנות, בשקט ובריכוז שלה. כאילו אין כלום מסביב. התלבטתי אם לפנות אליה ובכלל אם להישאר או ללכת, בעיקר בגלל הבושה וגם כי לא רציתי לנתק אותה מהדבר שהיתה שקועה בו, מהרשת שכאילו היתה המשך של גופה. נשארתי. אולי כי יש לי משיכה מאגית לרשתות דיג. משהו בחוטים הדקים, בעדינות, בשכבות שיוצרות ביחד מרקם שברירי אבל חזק. "היי" פניתי אליה. היא הביטה בי  לרגע והחזירה ב"היי". שאלתי אותה אם היא דייגת וקיוויתי שתגיד כן. שוב הרימה את עיניה לשבריר שניה, אישרה והמשיכה לפרום. "וואלה". זה כל מה שיצא לי. חששתי שאני מפריעה לה להתייחד עם הדבר היפהפה הזה שאותו היא זורקת לים ומביאה ממנו את פרנסתה. אחרי רגע התעשתתי. "כזה עם סירה?" שאלתי. "כן" ענתה. בשלב הזה היה לי כבר ברור שהיא אחרת. הגוף המוצק, השקט, הידיים הזריזות. ביקשתי לצלם אותה. "אין בעיה" אמרה. תוך כדי גיליתי שהיא מדריכת גלישה ושקוראים לה חממי. את הבית על החוף בנתה ביחד עם אחיה מאבנים שהביאו מהים. הייתי חייבת לדעת אם היא נשואה. להבין אם הבחירה שלה בים היא טוטאלית, אבל לא העזתי. "זה הבן שלך?" שאלתי. "אחיין" אמרה. צילמתי עוד פריים או שניים ובין לבין קיבלתי תשובה. היא רווקה. "זה לא מקובל אצלכם" ציינתי. "מי שירצה אותי יקבל אותי כמו שאני" אמרה. ביקשתי לראיין אותה. "אני אבוא שוב, בסדר? "כן. למה לא?" ענתה. הפעם בלי להרים את ראשה. שמרתי את מספר הטלפון שלה והבטחתי שאתקשר.

כעבור יומיים חייגתי ושאלתי אם אפשר לצאת אתה לדוג. כנראה הגזמתי. יש איזו אינטימיות בסירה. היא אמרה שהיא לא יוצאת עכשיו לדוג. אמרה משהו על הרשת שנשארה באיזו סירה. בפעם הבאה שהתקשרתי  לא ענתה. בערב ענתה ואמרה שתתקשר אלי כשתצא לדוג, אבל לא התקשרה. ואז סיפרתי עליה לנאוה. נאוה, שמתעסקת במעמד האשה ושאתה אני מכינה כתבה לקורס "תקשורת שלום", נדלקה. "תתקשרי אליה עכשיו", פסקה. דיברו כאילו הן מכירות כבר שנה, וסגרו שנגיע בשבוע הבא. וכך, ביום ד' האחרון מצאנו עצמנו אצל חממי על חוף ג'סר ביום סתיו שמשי. גם עכשיו היתה מחוברת לרשת גדולה, הפעם מתקנת קרעים. בעוד אני מתבוננת, נאוה עם הישירות שלה, התחילה לשאול. "כשהייתי ילדה הייתי יוצאת עם אבא שלי לים. עוזרת לו בכל מה שצריך עם הדיג". תמיד אהבתי את הים וידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות כשאגדל". "וההורים? מה הם אמרו?" "להורים לא היתה בעיה עם זה. הם ראו שזה עושה לי טוב ואפילו עודדו אותי". אבל מסתבר שהדיג הוא רק חלק קטן בקריירה שלה. היא ספורטאית מצטיינת, שיחקה כדורגל מקצועי והיתה השחקנית הערביה הראשונה בנבחרת הכדורגל של ישראל. בין לבין התחילה גם לגלוש והיום היא מדריכת גלישה. מגיעים אליה מכל הארץ ומי שחושב שזה ספורט לבנים, טועה בגדול. היא מלמדת ילדים ומבוגרים, בקבוצות שלה יש בנים ובנות שלומדים ביחד. סופגים  ממנה לא רק את הספורט ואת אהבת הים, אלא גם את התובנה שזה אפשרי. אפשר שבנות יעשו מה שבנים עושים כי זה לא עניין של כוח אלא של החלטה. ההורים תומכים ובג'סר כבר יודעים שעל החוף גדל דור חדש, שלומד דרך הגלים שמחסומים הם רק בראש.

איך הספיקה כל כך הרבה? מסתבר שהיא כבר לא ילדה. היא בת ארבעים ושתיים, אבל הפנים השחומים שלה חלקים ויפים כמו הים שממול. בלי טיפולים, בלי קרמים או בוטוקס. היופי הפנימי ורוח החופש מגהצים אותם כל יום מחדש. וחתונה? לא נראה שהיא לחוצה, והמשפחה בכלל מעדיפה אותה ככה. לא רוצים להתחלק בה, כי איפה ימצאו עוד אחת כזו שהילדים כל כך אוהבים.

3 Comments to "בת הים מג'סר"

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.