אבל ותקווה

mourning and hope

כיכר רבין, 7.11.20

אחרי שצפיתי בסרט "ימים נוראים" שהוקרן בכיכר רבין במוצאי שבת האחרון, ניגשתי לחבורת צעירים בני 17-18 שישבה מסביב לנרות ושרה. שאלתי אותם אם זה יכול לקרות שוב. הם ענו ביחד שכן. בלי להתלבט אפילו. כאילו התאמנו על זה מראש. כל כך צעירים וכבר מבינים שאנחנו חיים עם פצע פתוח ומדמם. שיש פה משהו שממאן להיסגר. לפעמים נראה שהוא כבר הגליד, אבל איפה. ברגע שמישהו פותח את הפה, הכאב מתפרץ. סף הכאב שלנו נמוך. הטראומה נוכחת כאילו לא חלף חצי יובל. כאילו לא צמח כבר דור נוסף שהרצח ההוא זר לו או לפחות אמור להיות. בעולם שפוי, במהלך עשרים וחמש שנה, היינו אמורים לעבור תהליך של כעס, אבל, התפקחות וחיבור לכוחות הריפוי הטבעיים שלנו –  אלה שמפיחים תקווה ואמונה, אבל במקום זאת נדמה ששקענו עמוק יותר לתוך הכאב. אולי אפילו הפסקנו להרגיש. וזה הדבר הכי מפחיד. כי יגאל עמיר פעל מתוך דחף וקנאות. זה מה שקורה לנו כשאנחנו מפסיקים להרגיש. ועכשיו אני שואלת את עצמי איך זה שלא מצאנו בתוכנו את כוחות הריפוי. את אותם זרמים תת קרקעיים שנובעים בנפשו של אדם לאחר שהוא חווה אבדן וכאב. מה צריך לקרות כדי שאלה יוכלו לזרום ולהחיות את הנפש הלאומית הפצועה? שתי מילים עולות בראשי. "אבל" ו"תקווה". אני מגגלת "אבל ותקווה" ונופלת כאילו במקרה על כתבה ב-ynet מ-24.7.11 שכותרתה "נורבגיה כואבת: "אבל ותקווה" בטקס באוסלו". שוב אוסלו. מה יהיה? בפעם האחרונה שהתעסקנו אתה, זה לא נגמר טוב. ממשיכה לקרוא: "תחת הכותרת "אבל ותקווה" נערך בקתדרלה בבירת נורבגיה טקס לזכר הרוגי הפיגוע הכפול. ראש הממשלה אמר כי התשובה למתקפה תהיה יותר הומניות ופתיחות". אני לא יודעת מה קרה מאז בנורבגיה, אבל לא זכורים לי מנהיג או מנהיגה ישראליים שהתבטאו כך. אני זוכרת "נגיב בכוח", "נפעל בעוצמה", "נעניש". כל אותן מילים גדולות וריקות שנאמרות ממקום של נקמה וחולשה. מילים גבריות שממאנות לגעת בכאב ומתיימרות לשמור על פאסון ולייצר אחדות על בסיס דימויים של גבורה וכוח פיזי. אני לא מבקשת להתעלם מכך שאנחנו זקוקים להם כאן לפעמים. העניין הוא שהם הפכו לברירת מחדל, ויש לזה מחיר כי בדרך אנחנו מפספסים שוב ושוב הזדמנויות לטפל בעסק הזה קצת אחרת: עם ראיה נשית יותר, חומלת, שלא מתעקשת להחזיר מכה אחת אפיים. כזו שמדברת על צרכים ולא על אינטרסים, על הסרת מחיצות במקום בניית גדרות. אנחנו כל כך זקוקים לה כאן. וכדי שזה יקרה משהו צריך להשתנות בהלך הרוח ובכוונות. בחלקן של נשים בקבלת החלטות, בעשייה הפוליטית והמדינית. בנכונות שלנו ושל שכנינו לאמץ תפיסה פחות לוחמנית. האם זה יקרה לפני שיחלפו להן עוד 25 שנה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן