דובדבנים לנצח

A woman's window

דובדבנים לכל החיים

המילים הללו מוקדשות השבוע לך, אשה יקרה. בעיני רוחי כבר דמיינתי אותך. אני יודעת מה את מבשלת, איך את מתלבשת ואיך את עונה לטלפון. אבל יותר מכל, את מעוררת בי געגוע לילדות בשיכון. זה עם העולים מרומניה וממרוקו, מפולין ומטוניס, שחלקו ביניהם בלוק, זרות ומחסום תרבותי שלא הצליחו להתגבר עליו. בעיקר כי היו מבוגרים ותקועים בבית. הם לא תקשרו מילולית, אבל הבינו מצוין אחד את השני, ולו רק משום שהיו בלתי מובנים ומלאי געגועים למה שהותירו מאחוריהם. הם לא שיתפו מתכונים כמונו כי לכל אחד היה החריימה, הממליגה והצימס שלו. וככל שדיברו מסביב על מיזוג גלויות, החריימה נעשה חריף יותר, הממליגה הסמיכה והצימס מתוק עוד יותר. את החלומות שלהם הם חלמו על מיטות סוכנות חורקות, וסלון חדש היה בגדר פנטזיה, כי הסלון שנקנה פעם אחת כשהגיעו ארצה היה סלון לכל החיים. משהו מזה ודאי דבק בך, למרות שכשהגעת לכאן עוד היית צעירה, אבל כבר לא ילדה. כן, יש לך הרבה זכרונות משם, והעברית שבפיך מתנגנת היטב, אבל מבטאך מסגיר שעלומייך עברו עלייך באיזו ארץ קרה. הבית שלך ודאי מצוחצח ומבריק, ובמקרר יש ריבת תות או משמש כמו שסבתא נהגה להכין. כשהגעת לכאן, ידעת שזה המקום הכי נכון לך כיהודיה. ככה חשבתם כולכם ולא העליתם על דעתכם שבבוא היום הנכדים יכבשו את ברלין או יבקשו ממך את המסמכים, כי רצוי להכין דרכון של האיחוד, הם אומרים. וגם השכנים שגרו כאן

כבר התפזרו עם השנים, אבל את נשארת פה כמו עדות, ביחד עם הקריסטל, מפיות התחרה והפשטות. הנכדים והנינים מחייכים אלייך מהתמונות הממוסגרות שעל השידה, וכשהם באים את מחייכת אליהם בחזרה. רק שעמוק שם בפנים, כשהם לא רואים, את תוהה אם עוד יבואו ימים. תוהה ומסירה במטלית רכה את האבק מדובדבני החרסינה האדומים.

 

6 Comments to "דובדבנים לנצח"

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.