יפו, פברואר 2020
הגענו מכוכבים שונים, ולא צריך לקרוא את ג'ון גריי ("גברים ממאדים ונשים מנגה") כדי להבין את זה. הרי בכוכב שלנו לימדו אותנו שזה לא נשי להיזרק סתם כך. שיש גבול לנונשלנטיות שאפשר להפגין מול כולם, גם אם מדובר ביום שמש חורפי מול הים. שמישהו צריך להיות המבוגר האחראי כשההם ממאדים שוכחים את עצמם וחוזרים להיות ילדים. ואולי, בגלל האחריות הזו שלקחנו על עצמנו, אנחנו מפספסות לפעמים את המהות הזו שמאפשרת להם להיזרק באמצע הכרך כאילו הם בסיני. אז נכון שזה עניין של חלוקת עבודה, ומישהו צריך לשים עין על החיים בזמן שהם עושים מה שמתחשק להם. אלא שכשאני תוהה על חלוקת העבודה הזו, אני מוצאת שיש בה משהו לא הוגן, למרות שזה חלק מהקסם של בני מאדים. ולא בגלל שזה מעביר אלינו קצת יותר אחריות, אלא בגלל שאני שואלת את עצמי מהם החיים, ואם גם לנו זה יכול לשוות איזה קסם לפעמים.
תמונה יפה ומעניינת, בכלל זה קונספט יפה להציג תמונה עם סיפור או הגיג. אכן יש קסם בלהפסיק להיות ולהראות תמיד בסדר, אבל יכול להיות לזה מחיר חברתי, ככל שתהיי שונה מעדר התרנגולות שמסביב ככה תודרי ותנוקרי
תודה על הפרגון, אתי. נכון, אבל אני מרגישה שגברים מעזים יותר מנשים לחרוג מהמקום הזה שנקרא "בסדר".