הדרך להחלמה עוברת בואדי ערה

recovering through wadi ara

מסגד, כפר קרע, אפריל 2021

אני לא יודעת מתי התחלתי להבין שיש בינינו הרבה יותר דמיון משוני. זה בטח לא היה לפני שהתחלתי לחפש אחר משמעות כלשהי. אמנם האמנתי שהחומוס באבו גוש הכי שווה ושהגלביה הבדואית עם הרקמה האותנטית שרכשתי בנערותי בעיר העתיקה במיטב הכסף שהרווחתי כשמרטפית, היא הפריט הכי סקסי שיש לי בארון, אבל בשני אלה לא היה די. ולמרות שהערבית היתה חלק בלתי נפרד מרקמת החיים בירושלים, היא נשמעה לי תמיד מפחידה, מכוערת, מטרידה. זה לא שטרחתי להקדיש זמן למחשבה מי הטובים ומי הרעים. החיים שלי היו גם ככה די מסובכים, ולכל מה שלא אפשר לי לצלוח כל יום בשלום, לא היה מקום באג'נדה שלי. אז נסעתי ללוס אנג'לס, והייתי בטוחה שהחיים יסתדרו, בין השאר כי אין שם ערבים, אבל החיים נהיו יותר מסובכים. וחזרתי אחרי שנתיים וחצי רק כדי לגלות שחומוס טוב יש גם בפינתי, שהגלביה כבר קטנה עלי ושבשביל לוק סקסי עדיף לבקר בבוטיק ולאכול פחות חומוס. אבל משהו בכל זאת השתנה. לא בביצה עצמה, אלא באופן שבו תפסתי אותה. בעיניים של מי שחיה בחו"ל וחזרה אל הלבנט, כולם נראו פתאום די דומים גם אם השפות היו שונות. וחשבתי לעצמי שקצת איבדתי את היכולת להבדיל ברחוב בין ערבים ליהודים, בעיקר כשמדובר בגברים. זאת אולי היתה ההתחלה. אחר כך היה גם עניין של סקרנות. כי ככל שהייתי פחות זרה לעצמי, בזכות שנים של טיפול, חלקים רופפים התחילו להתחבר והתכונות הטבעיות שלי פרצו החוצה. וזה לא שהערבית ערבה פתאום לאזני. ממש לא. מצד שני, נקלעתי בכוונה או שלא בכוונה, לדי מצבים כדי להבין שלא רחוק מפה יש עוד ביצה. זו שאליה חוזרים מאזן ומוסא אחרי שעות העבודה או זו של הילדים הערבים שהצטופפו עם הוריהם מסביב למזרקה שמול גן הפעמון, טובלים בה בימי הקיץ החמים וצוחקים או פוחדים משמחה הכלבה, שנהגה לקפוץ ישר לתוך המים ברגע שהתקרבנו לשם. ידעתי שאם היו אלה יהודים, הייתי נאלצת לקשור את שמחה ולהסתלק משם. אבל הם לא העזו כמעט אף פעם לומר משהו או לכעוס כי היה שם מעין הסכם שבשתיקה שלי מותר, אבל לא להיפך. כי ככה זה כשאתה סוג א' והם סוג ב. חוץ מזה, זה היה נח. גם כשצחקו אבל גם כשפחדו. ורק לעיתים רחוקות קשרתי אותה כשמישהו פחד נורא. הדבר הבא שקרה הוא שהחלטתי ללמוד ערבית ולו רק כדי שאוכל להרגיע את הילדים שבקשו ללטף את שמחה ובין לבין להתאמן על מה שלמדתי עם מאזן ומוסא. לקחתי קורס בערבית מדוברת, ומשהו מעניין קרה. קריאות המואזין בארבע בבוקר, שהגיעו מן העיר העתיקה דרך החלון הפתוח בקיץ, כבר לא הפריעו לי. להיפך, הן הפיגו את נדודי השינה ועזרו לי לצלול לשינה מתוקה. ההסבר לכך מאוד פשוט. ההיכרות המיסה את האיום. כן, זה תהליך שמתרחש במח. כשהמח ההישרדותי שלנו מזהה דבר מסוים כעוין, הוא מגיב אליו בפחד, דוחה אותו, מתרחק, לעיתים מגיב באלימות. זה נועד להגן עלינו, וזה החלק הפחות הנחמד שבסיפור. החלק היותר נחמד הוא שהמח גמיש ויכול ללמוד ולהשתנות. זה תהליך שאורך זמן, אבל זה קורה. לפעמים נדרשים לכך חיים שלמים.

אם אומר שאני יודעת לדבר ערבית, אשקר, אבל אני כבר מבינה קצת, ופה שם מצליחה לחבר כמה מילים. אחרי שהדרכתי סדנת צילום לילדים יהודים וערבים, הערבית כבר מצלצלת אחרת. עדיין לא יפה כמו העברית אבל נסבלת. אחרי כמה שנים של פעילות ב"נשים עושות שלום" ברור לי שאנחנו דומים ושונים וללא ספק תהום פעורה בינינו, שגם החומוס הכי טוב לא יוכל לגשר עליה. ועוד משהו ברור לי והוא שהדרך היחידה היא לחווט מחדש את המח. זה שלמד להיזהר ולפחד ולשנוא, להבחין בין אדונים לנתינים ולהאמין שזה יוכל להימשך לנצח. זה שלא מבין איך אפשר לצום חודש מהבוקר עד הערב אבל כן מבין איך אפשר לצום 25 שעות (מתביישת להודות שתמיד שאלתי את עצמי). אז הצטרפתי לסיור "לילות רמאדן" של עמותת תיירות מרבד ירוק בכפר קארע. עכשיו זה כבר לא רק הסקרנות. זו ההבנה שבתוך השלום עם עצמי (שהגיע בגיל מאוחר) ועם עצמנו חייב להיות מקום גם להיכרות עם הזר, הלא מוכר, המאיים. אני רוצה ללמוד לאהוב את השוני בינינו, לתת לו מקום ולמצוא את הדמיון. כשישבתי במסגד בפעם השניה בחיי בסך הכל (הראשונה היתה באל אקצא אי שם בילדותי המוקדמת) והקשבתי לשייח', ידעתי שחציתי עוד גשר. וכשישבתי בביתה של אמנה כנעאנה שאירחה אותנו בנדיבות ובאהבה לסעודת האיפטר, שלאחריה סיפרה לנו בדרכה המשעשעת על ילדותה, איך הכירה את בעלה, הציעה לו נישואין והקימה עמותה שמטרתה להעצים נשים ערביות, יכולתי לשמוע ולחוש את הזרימה במח של כולנו נעה לעבר מטרה משותפת, את הרשת החדשה שהנוירונים טווים, רשת גדולה וחזקה שנוצרת עכשיו בינינו. הרשת הזו, שהיא עכשיו בחיתוליה בזכות נשים כמו אמנה וחברותיי בנשים עושות שלום, חייבת לגדול ולהתפתח כי זו מהותו של ריפוי, אותו תהליך מופלא שמייצר חיים, שממיר את הכאב והסבל לחום ואהבה. אם תגידו לי שיש מכשולים בדרך, אסכים אתכם.ן. אם תגידו שכבר ניסינו, לא אתנגד. רק אומר שהדרך, גם אם ארוכה היא, עדיין אפשרית. למעננו ולמען הדורות הבאים. אם להיות כנה, אני אפילו לא יודעת איך בדיוק, אבל אני יודעת שאפשר להתחיל מלהקשיב ולספר. לאכול, לצחוק ולבכות ביחד על מה שהיה. קוראים לזה להכיר ואם תרצו גם החלמה.

7 Comments to "הדרך להחלמה עוברת בואדי ערה"

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.