צעדת המתים, חיפה, ספטמבר 2023

חמישים שנה עברו מאז שהבית בער. מאז התלקחו עוד כמה שריפות קטנות פה ושם, אבל את השריפה ההיא, שאמנם הצלחנו לכבות, לא הצלחנו להשכיח. סימניה ניכרים בכל. בזיכרון הקולקטיבי שחלק מקירותיו עדיין מושחרים, בדרמות הכואבות ,בעלבון, בכאב שאינו מרפה. והנה, שוב, חמישים שנה אחרי, שריפה ממשמשת ובאה. להבותיה כבר אוחזות באום אל פאחם, ג'אסר, כפר קרע, פרדיס. היא מאיימת להתפשט הלאה, בזמן שרב תושבי הארץ מתבוננים מהצד ומרגיעים עצמם כמו אז. "היא לא תגיע לרחובותינו הירוקים" הם משננים לעצמם. "בוודאי, הדשא שלנו מוגן. השקינו וטיפחנו אותו כבני תרבות, ואצלם?" הם שואלים רטורית. "אצלם אין דשא. הם, הרי, אינם יודעים לטפח את סביבתם, הם פראי אדם, ולכן זהו גורלם", הם עונים לעצמם.

אלא שלהבות אינן יודעות שובע. הן ממהרות לטרוף הכל, מעכלות לקרבן כל חלקה טובה, בעיקר כשיש להן רוח גבית. ואין כמו רוח טובה כדי להניע ולתדלק שריפה. כל ישראלי יודע שכמה נפנופים מזרזים היטב את הבעירה.

המנגל שלנו זוכה בשנה האחרונה לרוח גבית חזקה, אלא שהיא סלקטיבית. היא נושבת רק באזורים נבחרים, מאחר שהמנפנפים אימצו שיטה ישנה ומוכרת, לפיה הרוחות נושבות בחוזקה, אך רק לאזור אחד. בשפה יפה נכנה זאת "החלה דיפרנציאלית של החוק" ובשפה קצת פחות יפה "פשיזם".  אותה החלה סלקטיבית מיושמת כתלות בהשקפת עולמם של המנפנפים ובמטרותיהם הפרטיקולריות, בעודם מאשימים את קרבנותיהם בבגידה, היעדר נאמנות, חתרנות ועוד כהנה וכהנה האשמות, שמיועדות להצית פחד בלב ולמנוע מכמה שיותר א.נשים להתקרב ללהבות ו/או לנסות לכבותן. ובינתיים, הרוחות מתפשטות ומתעצמות כי זה טבען. הן נאחזות, מתחזקות ומשמידות את כל מה שנקרה בדרכן.

הבעיה עם רוחות היא שאם לא עוצרים אותן בזמן, מאבדים עליהן שליטה. הן דוהרות ושועטות קדימה ומי שינסה לעצור אותן, ייבלע בתוכן. ואם נצא לרגע מהמטאפורה ונחזור למציאות, המנפנפים החרוצים שלנו לא יסתפקו בהחלה סלקטיבית של עניין אחד. זו תהיה רק נקודת הפתיחה, כשהחברה הערבית משמשת כשפן ניסיון לבדיקת שיטתם. משם הם ימשיכו לנפנף הלאה, כשהם מחילים את חוקיהם הסלקטיביים על כולנו, בהתאם לצרכיהם והעדפותיהם. הרוחות ינשבו ויכלו חלקה ועוד חלקה, ומי שיוכל לברוח, ימצא לו מקום רגוע יותר, שם עברו למנגל גז ורוחות קלות מנשבות בו לעת ערב.

כל מי שיושב עדיין בגינתו המטופחת בשעת בין ערביים, ממנגל או מסמס במרפסתו, משוטט בקניון, צופה ביונית לוי או סתם עולה על מטוס בדרך לחופשה, בבקשה עצרו לרגע והפנו את המבט הצידה לעבר השריפה שדולקת אי שם באופק. העשן המיתמר ממנה אמנם נראה רחוק, אבל הוא הרבה יותר קרוב משנדמה לכם. בפעם הבאה שהוא יופיע, כבו את המנגל, צאו מהבריכה, דחו את הטיסה, קחו אתכם את האורחים ובואו להפגין ולהתנגד, כי כמו שאומר השיר הצ'יליאני המוכר "העם המאוחד לעולם לא יובס" (The People United Will Never Be Defeated).

חמישים שנה אחרי אותה שריפה איומה, יש לנו עדיין אפשרות ללמוד מהעבר וממה שהתרחש אז. זה בידינו, ויותר מזאת, זו הזדמנות לצמוח כחברה. לא עוד חברה שסועה ומתגוננת, אלא חברה שמאחה את קרעיה, מתאחדת וממציאה את עצמה מחדש.