היום שאחרי

the day after

עמיקם, אוקטובר 2020

כשבני אור היה בן 4 התקיימו הבחירות לכנסת ה-19. כשיצאנו מהקלפי הסברתי לו מהן בחירות, מה זה ראש ממשלה, למה מצביעים מאחורי פרגוד וכו'. הילד הקשיב בתשומת לב ואז שאל בקולו התמים: אמא, נכון שביבי הוא העוזר של אלהים? אחרי שצחקתי, הבנתי שיש דברים שילדים פשוט סופגים בגלל רגישותם הרבה גם אם לא נאמרו להם מפורשות. הם פשוט קולטים את האנרגיה וההתרחשויות סביבם ומתרגמים אותן לעולמם שבו הכל אפשרי. 

קאט. שמונה שנים מאוחר יותר.

תחושת האופוריה של מוצאי שבת הלכה וגדלה ככל שצפיתי בפיד המזרים עוד ועוד תמונות מהשטח. אפשר להתמכר לאופוריה בקלות. כן. זה אפשרי! לא רצה אותנו בבלפור, קיבל אותנו בכל הארץ. הייתי גאה בנו, מגיני הדמוקרטיה. גלגלתי את הפיד עוד ועוד עד ששבעתי והרגשתי שעיני נעצמות.

קאט. ראשון בבוקר.

אותה אופוריה התפוגגה כנראה במהלך הלילה, כי התעוררתי למחרת בתחושת כבדות ומחנק. במהלך היום הם הפכו למועקה שכמוה לא חשתי מזמן. הרי בסופו של דבר כולנו שקועים עד צואר בבוץ, שסועים, חלקנו נמקים בבתים או בזום ושואלים את עצמנו אם יש תקנה ואם כן, כמה זמן יקח לתקן. ואולי כל העסק הזה הוא בעצם תוצאה של חרדה קיומית שמלווה אותנו כחברה והוא סלע קיומנו. כי נגיד שמחר ביבי ירד מהבמה. האם הכל יסתדר? ובפנים בפנים אני יודעת (ואולי גם אתם) שלא באמת. כי ביבי הוא רק הסימפטום ולא המחלה. מאחורי הכמיהה להוריד אותו מסתתר געגוע עמוק לישראל האחרת. ישראל שהתפיידה מזמן, ספק אם התקיימה אי פעם באמת וספק גדול עוד יותר אם תוכל להתקיים ביום מן הימים. ישראל המשפחתית, הצנועה, זו שמככבת בשירי אריק איינשטיין. זו שאין בה פערי מעמדות, שיהודי העולם נושאים אליה עיניים. האם כל אלה נעלמו ביום בו עלה ביבי לשלטון? ממש לא. זהו תהליך מתמשך של התפוררות שהחל אי אז אחרי 1967. אנחנו יכולים לזעוק חמס עד מחר, ירידתו מהבמה אולי תביא סיפוק לרבים מאתנו, אך לא תביא את הפיתרון המיוחל. היא לא תהפוך אותנו לפחות כוחניים, ליותר מנומסים, לפחות שורדים. ביבי הרי לא המציא אותם, אלא הצליח להישאר בשלטון זמן כה רב בגלל כל אלה. ולצערנו, או שאולי לטובתנו, במקרה הזה לא הומצאה עדיין גלולה ליום שאחרי.

הגיע זמן להתפקח ובכלל להתבגר. כדי לבנות פה עתיד טוב לילדינו לא מספיק להדיח את ביבי. בואו לא נבנה על זה. ואין לי מושג ירוק מאיפה להתחיל. אני רק יודעת שנצטרך להיות יותר צנועים, פחות כוחניים, לפתח סבלנות וסובלנות, לתכנן קדימה, לעצור להתבונן, לשנוא פחות, לטוות רשתות חברתיות חדשות, לחפש יותר את מה שמשותף ופחות את מה שמפריד, להבין שיש לנו אחריות על הבית ולא הכל יעשו בשבילנו. למען האמת, מה שלא נעשה למען עצמנו, אף אחד לא יעשה בשבילנו. האם אנחנו מסוגלים לזה?      

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן