הסערה שלפני השקט

חוף פלמחים, חורף 2019

הסערה שלפני השקט

למרות שאני מעדיפה להאשים את הג'וק השרוטה (תרתי משמע) בזה שהגענו לכאן, בתוכי אני יודעת שאני זאת שעשיתי את הבחירה. נכון שטעימות חול לא היו בתכנית, אבל משהו בתוכי רצה. הרוח טסה, לא רואה ממטר. פורעת כל מה שנקרה בדרכה. חוגגת את האנרגיות שלה עד תום ושוכחת שהחורף רק התחיל. שתשמור קצת אנרגיות להמשך. אבל לא. היא רוצה את הכל עכשיו. משתלחת בשיחים, בחול, בעצי הדקל ללא חמלה. ושמא אני טועה וכולם משתפים פעולה בריקוד הפראי הזה? אולי גם הם כמהים לאיזו דהירה? ומה אתי? מה אני עושה פה? אני באתי לצלם, לא להשתולל, אבל היא בשלה. בשלב הזה אני כבר מבינה שצמרת הדקל שאיבדה צורה, נראית טוב יותר מהשיער שלי שנאמנותו כבר לא ברורה.

בזמן שאני מתלבטת מי יותר משוגע, אני או מזג האויר הנורא, רכב חשוד עוצר במגרש החניה. 3 מבוגרים ו-2 ילדים קטנים משתחלים החוצה. לבי אומר לי שעוד רגע הם מתניעים ועושים רוורס מהיר בחזרה. אלא שלבי טועה ובזמן שאני טוחנת חול לאבקה, הם ממשיכים בבטחה לעבר החוף. ואני כבר לא מבינה. מילא אני עם המצלמה, אבל אתם? למה לגרוס חול כשיכולתם עכשיו לתפוס עסקית טובה?

הם עמדו עוד ביחד על קו החוף גם כשאני התנעתי את הג'וק ונשמתי לרווחה. כשעמדתי בפקק האינסופי בכביש המהיר לכאורה, הבנתי שהרגע הזה שבו אתה בוחר להיות במקום לא נוח, לעיתים מפחיד, הוא רגע של העצמה. לא רק כי ויתרת על התה החם וההסקה, אלא כי נתת מקום לפרא שבך. אפשרת לו לדהור, למצות את הכוחות שבך, להתנדנד רגע, כשהרוח דוחפת אותך בחוצפה לאחור, ולהתייצב בהבנה שיש משהו חזק ממך. והוא יכול להיות חלק ממך, אם רק תפני לו מקום. ואם "לא נעים" נחשב פעם ל"בלתי נסבל", אני מגלה שלא נעים יכול להיות אחלה, והסבל מפנה מקום לקושי ולאתגר. ההתגברות והתחושה שאפשר מזרימים אנרגיה חדשה, והחיים הם בתוכי ולא חולפים אי שם לצדי. מסתבר שהעולם יכול להיות מקסים דווקא בעת סערה. רגע, אמרתם בילוי משפחתי? ביום חורף גשום וקר? כן, כי מי אמר שזה חייב להיות בסלון החמים עם מונופול ושוקו חם? מישהו אמר שאי אפשר לעמוד ביחד על החוף ולהסתכל על הים? להרגיש איך הרוח עושה עליכם סיבוב ומקנחת בפירואט מרשים בין הגלים, שמאיימים לסגור עליך את הים. ובפנים עמוק לדעת שאלה הרגעים הכי קסומים שלכם ביחד, וכשתחזרו הביתה תמצאו שם את כל החום שבעולם.

4 Comments to "הסערה שלפני השקט"
  • … נכון… הרבה מהצמיחה שלנו כבני אדם היא דרך פירואטים וגריסת חול. ואז…. הטעם של השוקו בבית מתוק יותר. כשהתלמידים שלי מבקשים שאומר להם פיתרון או אראה להם בטקסט, אני אומרת להם: "תחפשו, וכשתמצאו לבד תגידו לי אם יש לזה טעם מתוק".

    הגב
    • כן. יש קטע כזה בסרט "החיים האלה" של דן פוגלמן שהאמא, שהיא על ערש דווי, אומרת לבן שלה בן ה-20 שרק כשיתאמץ ויתגבר על קושי ירגיש את טעמה של האהבה. זה חזק במיוחד במצבים שבהם אנחנו מרגישים שמשהו הוא בלתי אפשרי, ואז הגילוי שיש דרך הופך את הפחד לאהבה.

      הגב
    • תודה. זו התמונה האחרונה שצילמתי באותו יום. ניסיתי הרבה זוויות כי היה לי חשוב שירגישו את הרוח, ויכולתי להראות אותה רק דרך השיחים. המשפחה הזו עשתה לי את התמונה. הם הגיעו אחרי שהייתי שם כבר די הרבה זמן וזה תומך במה שאני טוענת שאם תשאר במקום מסוים (גםאם הוא משמים) מספיק זמן, תמיד יקרה בסוף משהו מעניין.

      הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן